קבלה של דבר כלשהו זה לא שאני מקבל את הדבר, אלא שאני מכיר בעובדה הפשוטה שהוא קיים.
ולהכיר בדבר זה בסה״כ פשוט לשים לב: ״הי, הנה הדבר״.
למשל, לקבל את היד שלי נראה כך: ״הי, הנה יד!״. פשוט, נכון?
או למשל, מסך המחשב הזה שאני מביט בו עכשיו – איך אני מקבל אותו?
אני פשוט מכיר בכך שהוא כאן. זהו. זה כל הסיפור של ״לקבל״. אני לא צריך ״לקבל״ את מסך המחשב, אלא פשוט להכיר בעובדה הפשוטה ש ״הי, הנה מסך מחשב!״.
אותו הדבר גם נכון לכל דבר בתוכנו.
למשל, לקבל כאב שקיים בתוכי נראה כך ״הי, הנה כאב!״ וזהו. זאת אומרת בלי שום תוספת, בלי שום ״טוב״ או ״רע״, ״נכון או ״לא נכון״, ״הוא צריך להיות כאן״ או ״הוא לא צריך להיות כאן״, אלא פשוט – ״הי, הנה כאב!״. וזהו.
כשמסתכלים על זה כך זה נראה מעט מוזר לשאול ״האם לקבל את החלק הזה בתוכי או לא?״. למה? משום שזה בכלל לא משנה 🙂 הוא כאן כך או כך. ולהכיר בעובדה הפשוטה, שהוא כאן כך או כך, זה – לקבל אותו.
האם זה קשה לקבל את עצמי?
לקבל משהו בי, שזה בעצם להכיר בעובדה שהוא קיים, זה לא קשה. אבל מה שכן קשה, זה להכחיש את העובדה שהוא קיים, להכחיש את המציאות, את עצמי, את מה שיש. זה דורש המון אנרגיה ומאמץ.
ובאמת, סימן ההיכר, או הסימפטום הגופני והריגשי של הכחשה, הוא מועקה.
לקבל את עצמי ברגע הזה זה בסה״כ לצאת מהכחשה של מה שאני ברגע הזה, זה כל מה שזה. וכשאני מסכים, אני תמיד רואה שזה כל כך הרבה יותר קל מאשר להכחיש את מה שאני.
ובאמת, סימן ההיכר, או הסימפטום, הגופני והריגשי של קבלה הוא הקלה.
ולא סתם, כי הקלה פירושה שהפסקתי להתאמץ.
כך שלמעשה, אין דבר קל יותר מאשר לקבל את עצמי.
אני לא מצליח לקבל את עצמי!
אבל אם במקרה אני מספר עכשיו לעצמי ש: ״אני לא מצליח לקבל את עצמי! זה קשה!״,
אז כל מה שעליי לעשות כדי לחזור לקבלה הוא רק לצאת מהכחשה. ומה זה אומר?
בסה״כ זה אומר להודות בכנות מלאה באמת הפשוטה:
שאני לא באמת מעוניין לקבל את עצמי ברגע זה כפי שאני. למה? מכל מיני סיבות שגם בהן אני יכול פשוט להכיר באותו האופן, כמו למשל פחד שאם אקבל אותי כמו שאני אז לא אשתנה (״הי, הנה פחד!״).
או שאולי, למשל, אני כאילו מנסה ״לקבל״ את עצמי ,אבל רק כדי שכך בעקיפין, אולי, אני כבר אשתנה. שזו כמובן לא באמת קבלה אלא בעצם התנגדות למה שיש.
ואז אני פשוט רואה ש- ״הי, יש עכשיו התנגדות!״. וזהו. זאת אומרת בלי שום תוספת, בלי שום ״זה טוב״ או ״זה רע״, ״זה בסדר״ או ״זה לא בסדר״, ״ההתנגדות הזאת אמורה להיות עכשיו״ או ״היא לא אמורה להיות עכשיו״, אלא פשוט ״הי, הנה התנגדות!״. וזהו.
זאת קבלה.
