אתמול בערב עברתי איזה קושי ריגשי מאוד גדול וכואב וכמו הרבה פעמים ברגעים כאלה התקשרתי לקבל תמיכה מחברי הטוב, החכם והאוהב רועי בן יוסף-כנף שאני תמיד יכול לסמוך עליו שידע איך להיות איתי שם באמפתיה ותמיכה.

ותוך כדי השיחה שיתפתי אותו בכל מה שקורה בתוכי ואמרתי בשלב מסויים ש״בא לי למות״.

עכשיו, רק כדי שתדעו – עד לפני כ8 שנים הייתי שרוי בדיכאון עמוק מאוד שהתחיל בילדות המוקדמת שלי, והמחשבה הזאת של ״בא לי למות״ הייתה בערך המחשבה היחידה שעברה לי בראש, כל יום, לאורך כל היום, בכל השנים האלה (עד בערך גיל 30 כשהתחלתי להקשיב ללב באמת).

ולפני כ8 שנים יצאתי ממש מהבור החשוך הזה (הדיכאון) שבו הייתי רוב חיי והתחלתי ממש לאהוב את החיים, להגשים את עצמי וגם לעזור לאלפי אנשים אחרים שליוויתי מאז כמטפל ומנחה קבוצות. כך שזאת לא תחושה חדשה אצלי בכלל, והיא כבר כמעט ולא באה, ועדיין, לפעמים התחושה הזאת חוזרת לבקר.

ורועי אמר לי שזה ממש כואב לו לשמוע את זה, כי בשבילו זה נשמע ממש כאילו שיש לי ילד קטן פה לידי (שהוא בעצם אני הקטן) ואני אומר בעצם שבא לי שהילד הזה ימות.

ואז אמרתי לו שבשבילי, כשאני רגע עוצר להרגיש את זה בתוכי, זה לא שאני רוצה שהילד הזה ימות אלא פשוט שיפסיק לכאוב לו כל כך, שאני רוצה לתת לו הגנה והקלה מהכאב.

אמרתי לו שכשאני אומר ״בא לי למות״ אני בעצם מתכוון לומר, בתור משל, שאם הילד שלי היה למשל בבית ספר אלים וקשה שבו הילדים והמורים מתייחסים אליו בצורה פוגענית אז הייתי ממש רוצה להוציא אותו מהבית ספר הזה, כדי שלא יצטרך יותר להיות במקום שפוגע בו.

כשאני אומר ״אני רוצה למות״ אני בעצם מנסה לומר כמה שהילד הזה חשוב ויקר לי, וכמה שאני אוהב אותו ורוצה שיהיה לו טוב ונעים בלב.

ורועי, שהקשיב לי, מייד קפץ ואמר בהתרגשות ״וואו… זה נשמע אחרת לגמרי כשאתה אומר את זה ככה!! זה כל כך הרבה יותר נעים לי בגוף לשמוע את זה עכשיו, ואני בטוח שגם לילד הזה!״

ואז הוא גם הוסיף ״נראה לי שממש יהיה טוב שתכתוב על זה פוסט, זה יכול לעשות טוב גם להרבה אחרים שאולי מרגישים לפעמים שבא להם למות״.

ורועי, ככה למדתי, תמיד אומר לי דברים נכונים וחכמים. אז כמו תמיד הקשבתי לו ולכן התיישבתי עכשיו לכתוב את זה פה, כדי לשתף בתובנה הזאת, מתוך רצון לחלוק את הטוב הזה שההבנה עשתה לי ולרועי באותו רגע בשיחה, מתוך רצון להיטיב גם אתכם במידה ואתם מרגישים לפעמים שבא לכם ״למות״.

כי יש משהו כל כך מרפא בלהבין את זה – שכל מה שאני (או כל אחד אחד אחר) אי פעם אומר, או חושב, או עושה, זה תמיד, תמיד, מתוך אהבה עצומה לעצמי. תמיד. כן, גם זה נשמע כמו ״בא לי למות״. תמיד יש מניע של אהבה עצומה שם. תמיד.

וזאת גם הגישה שלי באופן כללי, גישת שאני קורא לה ״להקשיב ללב״. זאת גישה שאומרת שכל הדפוסים כולם מונעים ע״י חוכמה ואהבה עצומים, שהכל (ולא משנה איזה צורה זה לובש) זה תמיד החיים שמבקשים לדאוג לחיים ולאהוב את החיים, ושכאשר מסתכלים ככה על הדפוסים ורואים אותם כך אז קורה ריפוי גדול.

והריפוי הגדול הזה לא קורה בגלל שמנסים לרפא משהו, ממש לא. הוא קורה בגלל שהסכמנו לראות שבעצם… אין מה לרפא. כי בעצם זה כבר, הכל, הכל, עשוי חוכמה ואהבה שכולה בעדנו ולטובתנו. שכל מה שאי פעם היה בנו, ושישנו בנו עכשיו, הוא אהבה. ורק עצם הראייה הזאת, היא הריפוי.

ואני אוהב לסכם את הרעיון הזה של הגישה במשפט האחד הזה:

כלום לא משנה, רק אהבה משנה, והיא לא מנסה לשנות דבר, לכן היא משנה הכל.