״מה לעשות? להשאר או לעזוב? זה נכון לי או לא נכון לי?״ – כשעולות בי שאלות כאלה אז במקום לנסות לענות עליהן, אני אוהב לבדוק: האם עצם שאילת השאלה הזאת גורם לי ברגע זה הקלה או מועקה?
אם השאלה גורמת לי מועקה אני יודע שזאת לא השאלה האמיתית של ליבי. ואז אני אוהב לשאול את עצמי ״אז מה באמת אני שואל עכשיו?״.
כאשר יש תחושה של פאניקה בתוך השאלה עצמה, ואני מוצא את עצמי מנסה לבחור בין כמה אפשרויות אשר כל אחת מהן גורמת לי מועקה וסבל כלשהו באותה המידה, אני יודע שזאת בכלל לא השאלה.
מאבק חיצוני הוא מאבק פנימי
כשאני מוצא את עצמי נאבק ב״מציאות״ החיצונית, אני יודע שבעצם אני בכלל נאבק במציאות הפנימית, זאת אומרת: נאבק ברגשות שלי. נאבק לא להרגיש.
זאת אומרת שבעצם אני בכלל לא שואל ״מה לעשות? להשאר או לעזוב? זה נכון לי או לא נכון לי?״ וכו׳. כל השאלות האלה מונעות על ידי שאלה נסתרת עמוקה יותר והיא:
״איך להפסיק להרגיש? איך לא להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו?״.
בכלל אין כאן שאלה
אבל, כמו שכבר אמרתי כאן, הריי כל אחת מן האופציות ״גרועה״ מבחינתי, כי הריי בכל אחת מן האופציות אצטרך לפגוש את אותו רגש כואב שאני מנסה כל כך להתחמק מלפגוש, את אותו רגש ש…. אני מרגיש ברגע זה.
וכשאני מבין שלכל כיוון שלא אפנה, ושבכל אפשרות שלא אבחר עדיין אפגוש וארגיש בדיוק את אותו הרגש, אז אני גם מבין שאין כאן בכלל שאלה – כי אין כאן בכלל בחירה.
אני מרגיש את מה שאני מרגיש. נקודה. ובכל מיקרה, אין אפשרות שבה לא אפגוש את הרגש הזה, את הרגש שאני בין כה וכה פוגש בתוכי ממש עכשיו.
השאלה היחידה, אם כבר, היא:
האם להתנגד ולהאבק במה שבין כה אני מרגיש וארגיש – או –
להתמסר ולהסכים באמת להרגיש את מה שבין כה וכה אני מרגיש כאן ועכשיו?
לקבל את המתנה
ואיכשהו, כאשר אני מבין שזאת בעצם השאלה כאן, די ברור לי שלא רק שכל התנגדות לרגש אינה באמת עובדת, אלא שהיא גם רק מעצימה את הסבל שלי.
וכשזה נהיה ברור, אז גם הבחירה שלי נהיית ברורה מאליה: אני בוחר להרגיש.
אני בוחר לעזוב לחלוטין את כל השאלות, את כל המאבקים, את כל ההתנגדויות חסרות התוכלת, לעצור בדיוק במקום שבו אני עומד – ולהרגיש.
וכשאני בוחר להרגיש, פתאום אני מגלה שכל המצב הזה בכלל לא ״קורה לי״ אלא ״קורה בשבילי״ (כמו שאומרת ביירון קייטי), כי עצם ההסכמה להרגיש היא ריפוי עצום.
קארל יונג אמר ״מה שאנחנו מסרבים להכיר בו כחלק מעצמנו – יופיע בחיינו בצורה של אירועים ומצבים חיצוניים״.
ואני מבין, שכאשר אני מסכים להרגיש אני למעשה מסכים ״להחזיר הביתה״ את החלק הדחויי והאבוד הזה בי.
וההסכמה הזאת להרגיש מייצרת ריפוי\איחוי פנימי עמוק, שמייצר בתורו ריפוי\איחוי גם במציאות החיצונית, כך שאינני צריך להקרע יותר בין בחירות כואבות.
ואיכשהו, כאשר אני מסכים ״להחזיר הביתה״ את החלק הדחויי אל תוך השלם שאני, האירועים והמצבים החיצוניים האלה כבר לא צריכים יותר להופיע משום שסיימו את התפקיד מלא החוכמה והאהבה שלהם בחיי:
קיבלתי את המתנה.
קיבלתי את עצמי.
שאלות ותשובות לגבי המאמר:
שאלה: עמיחי אני קורא את הדברים וחושב ש- מחשבה קודמת להרגשה, ועדיין אתה מדבר על להתייחד עם ההרגשה. מה לגבי לזהות איזו מחשבה מייצרת את ההרגשה?
תשובה: הדרך היחידה שאני מכיר לזהות את האמונה גורמת הסבל היא – להסכים להתמסר לרגש, להסכים להרגיש אותו לחלוטין, להכנס לתוכו, כי בשורש שלו נמצאת גם האמונה. דרך חשיבה וניתוח של הרגש מבחוץ כמעט בלתי אפשרי בחוויה שלי להבין מהי המחשבה.
שאלה: מאד מסכים.. פשוט לרוב רגש תוקע ולא מאפשר תנועה של עשייה בחיים, והתמסרות אליו תוך כדי תנועה לא ממש אפשרית אצלי בכל אופן.
תשובה: בחוויה שלי, רגש הוא אנרגיית חיים וכאשר אני מסכים להרגיש אותו אז לא רק שהוא לא תוקע אלא שהוא מייצר שיחרור גדול ותנועה בחיים שלי.
מה שתוקע הוא לא הרגש אלא ההתנגדות אליו, המאבק בו. והמאבק ברגש יכול להראות גם כניסיון להעלים, לשנות או להתעלות מעל הרגש, אבל הוא יכול גם להראות כמו קריסה ושקיעה אל תוך הרגש, וגם כמו ״הפעלה רגשית״ דוגמת התקף זעם ואלימות כלפי מישהו (בניסיון לשנות אותו כדי לא להרגיש משהו בתוכנו).
גם ״הפעלה רגשית״, קריסה ושקיעה אל תוך הרגש הן צורות של התנגדות ומאבק ברגש, וחשוב לא לבלבל בין ״הפעלה רגשית״, קריסה ושקיעה לתוך רגש לבין הסכמה כנה להרגיש אותו.
כאשר אני באמת ובתמים מסכים להרגיש את מה שאני מרגיש ברגע זה, אז אני לא ״מופעל רגשית״ ומה שאני חווה תמיד הוא הקלה, שיחרור וזרימה של אנרגיית חיים.
שאלה: אבל אם לא נעים לי במצב מסוים אז לא נעים לי נקודה. למה להיות שם? מדוע להתעקש ולהשאר בלא נעים, ברע במועקה רק בשביל להרגיש אותה? האם אין הדבר האוהב כלפי עצמך הוא פשוט לקום וללכת?
תשובה: אם יש משהו שאת יודעת שלא נכון לך, ואת יודעת בוודאות שנכון לך פשוט לקום וללכת אז מעולה! זה מאוד פשוט במצב כזה, ברור שתעזבי את מה שעושה לך לא טוב, ותלכי לאן שכן עושה לך טוב. אין כאן שאלה.
אבל במאמר הזה אני לא כתבתי על מצב מהסוג הזה, אלא כתבתי על דילמות שבהן לכל כיוון שלא תלכי זאת תהיה בחירה כואב, ולכל כיוון שלא תלכי תרגישי שזה לא נעים ולא נכון לך.
במקרה כזה, אני מבין שאין שום אפשרות אלא להרגיש את מה שאני מרגיש, ושכל ניסיון ״לפתור״ את המצב הוא בעצם ניסיון להתנגד לרגש מסויים.
ומה שקורה כאשר אני עוצר ומסכים להרגיש את הרגש זה שאני מקבל בהירות, פתאום אני רואה מה באמת גרם לי לסבל, ואז אני יכול מתוך הבהירות לפעול בצורה מדוייקת ונכונה שלא תגרום לי עוד סבל, אלא באמת תענה על הצורך העמוק שלא מקבל מענה, ובאמת תביא שיחרור והקלה.
כתבתי בצורה מאוד מפורטת ומקיפה תשובה לשאלה שלך, ואפילו הכנסתי את הכל למודל ותרשים זרימה ברור בתוך מאמר קודם, מוזמנת לקרוא אותו בלינק הזה:
״מודל 4 השלבים – ליצירת שינוי מתוך אהבה והנאה במקום מתוך סבל וכאב״.
2 תגובות בנושא מהי הדרך שלי להתמודד עם דילמות כואבות?