מהי בעצם אהבה עצמית ללא תנאי?

מישהי שליוותי פעם תיארה את זה נפלא באחת הפגישות שלנו:

״זה לקבל ציון מאה כל הזמן, תמיד, לא משנה מה אני עושה או לא עושה, לא משנה אם אני מאכזבת, או לא מצליחה, לא משנה באיזה מצב אני, ואיך אני נראית, עדיין להמשיך לקבל כל הזמן ציון מאה, על הכל, כולל הכל, תמיד״.

תארו לעצמכם רגע אפשרות כזאת… איך זה היה מרגיש לחיות ככה?

רק עצם המחשבה הזאת יכולה להעלות המון פחדים והתנגדויות, כמו גם המון שימחה והקלה.

עשויה לעלות המון תחושה של אשמה על האהבה חסרת התנאים הזאת, עשוי לעלות פחד גדול מהאפשרות הזאת, עשויה לעלות חשדנות גדולה וספקות לגבי האפשרות הזאת.

אבל עשויה גם לעלות כמיהה גדולה לנוח בתוך האפשרות הזאת, בתוך האישור הטוטאלי הזה למי שאנחנו, בתוך האהבה חסרת התנאים הזאת. השאלה הזאת מעירה ומעלה המון דברים מבפנים..

אבל מה היה קורה אם גם האשמה, וגם הפחד, וגם החשדנות, וגם הספקות, וגם ההתנגדיות לאפשרות הזאת, היו מקבלים ציון מאה?

מה היה קורה אם באמת הכל, כולל הכל, כל מי ומה שאנחנו בכל רגע ומצב נתון, היה מקבל ציון מאה תמיד ובלי תנאים?

מה היה קורה לנו?
מה היה קורה לחוויה הפנימית שלנו?
מה היה קורה למציאות החיצונית שלנו?
איך זה היה משפיע על כל מישורי החיים שלנו?

בשלב הזה עשויה לעלות בתוכנו השאלה החשובה:
מה מניע אדם להשתפר אם הוא משוכנע בכל זמן נתון שציונו 100?

קודם כל זאת שאלה מצויינת, שחשוב לשאול. מה שאני גיליתי הוא שהטבע צומח ומשתפר ומתפתח כל הזמן, מעצמו, בלי שהוא ״צריך״. למה? כי זה הטבע שלו. זה הטבע של הטבע: צמיחה והתפתחות מתמדת.

מה גורם לטבע להמשיך לצמוח כל הזמן? האם זה ה״צורך״ להשתפר? או שאולי זה פשוט מה שקורה, וזהו? אולי צמיחה היא פשוט המצב הטבעי שלנו…?

לנסות להשתפר כדי להגיע לציון מאה, או לאהבה, זה כמו שפרח ינסה לצמוח אל הקרקע. זה כמובן לא אפשרי לחלוטין, כי איך הוא יכול לצמוח אל הקרקע אם אין לו קרקע לצמוח מתוכה?

מה יזין אותו? מה יתמוך בו?
מה יתן לו את מה שהוא צריך על מנת לצמוח?

הדרך היחידה שבה אפשר לצמוח היא: מתוך קרקע של אהבה.
לא ניתן לצמוח אל עבר אהבה, ניתן לצמוח אך ורק מתוכה.

~~~

(צילום: יולי פריגוב)