״הכלה״ – היא דבר שמזיק מאוד למערכות יחסים. היא פוגעת בהן מאוד והופכת אותן להרבה פחות בטוחות, והרבה פחות קרובות ואוהבות. אני יודע שזה נשמע מוזר, אני יודע שלימדו אותנו תמיד שלהכיל את מי שאיתנו במערכות יחסים זה עניין מאוד יפה ומפותח וחשוב, ואפילו ערך נעלה. אבל יש כאן בילבול מאוד מהותי, שחשוב לי להסביר.
אסביר זאת בעזרת משל:
נגיד שאני מתנהג בצורה כלשהי שלא נעימה לבת הזוג שלי, כמו למשל אם כמעט כל ערב אני מעדיף לשבת מול המחשב, או מול הטלוויזיה, או הנייד, או תמיד ללכת לחברים שלי, או תמיד לשבת לבד בחוץ עם הסיגריה או הג׳ויינט שלי – במקום להיות ביחד איתה. ואני לא מדבר על פה ושם, אלא על משהו שקורה באופן קבוע.
אז העובדה שאני עושה את זה עשויה, למשל, לגרום לה להרגיש דחויה ביחסים, לא אהובה, לא רצויה, לא משמעותית עבורי.
וגם, העובדה הזאת מייצרת מרחק בינינו, ואולי זה פוגע בה, אולי מעליב, אולי זה גורם לה להרגיש בודדה, אולי זה מכאיב לה, אולי עצוב, אולי מפחיד אותה שקרה משהו, שהתרחקנו, ושהיא עשויה לאבד אותי, כי זה מפחיד מאוד כשמישהו קרוב ויקר לנו מתרחק ונעלם לנו.
אבל במקום לשתף אותי במה שהיא מרגישה, במקום לספר לי כמה זה כואב ועצוב לה, כמה היא מרגישה בודדה, כמה שהיא כמהה לחיבור וקירבה איתי, כמה שאני יקר ומשמעותי, כמה שהנוכחות שלי מרגיעה ונעימה לה וכמה שמפחיד לה כשאני רחוק ממנה ככה… כמה שאני חשוב לה, כמה שהיא רוצה שנהיה ביחד – במקום לשתף אותי בכל זה –
היא בוחרת….. ״להכיל״.
מה זה אומר שהיא בוחרת ״להכיל״?
זה בטח לא אומר שהיא לא מרגישה את זה. היא מרגישה הכל, היא רגישה.
זה בטח לא אומר שהיא מעל או מעבר לכל זה. היא לא. היא אנושית.
אז מה זה אומר שהיא ״מכילה״ את זה?
זה בסה״כ אומר…. שהיא מדחיקה את זה. או עושה בתוכה איזה ניתוק רגשי מזה. או שהיא מתעלמת מזה. מנסה להחליק הצידה. בין אם דרך איזה ניתוק רגשי פנימי, או בין אם דרך איזו התמכרות, או התנהגות כפייתית כלשהי דרכה היא מנסה לווסת ולהרגיע את עצמה – בלעדי.
והכי משמעותי – זה אומר שהיא משתיקה את התחושות והצרכים הכי בריאים וטבעיים וגם הכי חשובים ליצירת מערכת יחסים בריאה, קרובה ובטוחה: היא משתיקה את מנגנון ההתקשרות הביולוגי, הבריא והטבעי שלה.
מהו מנגנון ההתקשרות הזה? הוא החלק הזה במוח אצל יונקים שאחראי להידלק ולפעול ברגע שמאבדים קשר או חיבור עם האדם המשמעותי הקרוב שלנו, זה החלק הזה שיודע איך לתקן את חיבור שנותק, איך לאחות את השבר, איך לחבר ולקרב מחדש את מה שהתרחק ונותק.
זה בדיוק כמו להתייבש בגלל מחסור בנוזלים, אבל במקום לעשות את הדבר הטבעי ביותר – כמו למשל להושיט את היד אל בקבוק המים שלידי ולשתות ממנו – במקום זה אני בוחר ״להכיל״ את הצמא. זה מעין סירוס עצמי, של התנועות הביולוגיות הכי בריאות וטבעיות.
זאת המשמעות של הבחירה של ב״הכלה״.
ומה התוצאה של זה?
התוצאה היא שאני לא אדע בכלל שהיא במצוקה, ולא אשמע את קריאת המצוקה שלה (כי היא לא תשמיע לי אותה, היא תשתיק אותה בתוכה), ואז לא יוכל להידלק בתוכי החלק השני של מערכת ההתקשרות שהוא המעניק, הנותן, האוהב, החלק שנענה לקריאת המצוקה.
התוצאה היא גם שאני לא אשמע כמה שאני יקר לה, ומשמעותי, ואהוב, ונחוץ. לא אשמע שאני רצוי, שאני חסר, שאכפת לה ממני כל כך, שהיא אשכרא רוצה להיות איתי.. שהיא אוהבת אותי. לא אשמע את כל זה.
יכול להיות, וגם סביר מאוד, שמתישהו ימאס לה כבר להכיל, ואז או שהיא פשוט תוותר עליי ועלינו, תפרד ממני, או שאולי תתקוף את עצמה ותאשים את עצמה שמשהו בה לא בסדר ולא טוב ולא ראויי לאהבה, או שהיא תתפרץ עליי בזעם, תתקוף אותי, תשפוט, תבקר, תאשים, תדרוש ותפגע בי.
בכל מיקרה, אם היא תבחר ״להכיל״ במצב כזה אז משהו לא טוב יקרה למערכת היחסים שלנו. בכל מיקרה, היא תשאר ללא מענה לצורך ההתקשרותי הכל כך יפה ובריא ונכון שלה – הצורך בחיבור וקירבה ואהבה. וגם אני אשאר בלעדיו.
זה מה שיקרה, כי זה מה שקורה תמיד כשמכבים, ומשתיקים, ומבטלים, ומתעלמים, ממנגנון ההתקשרות הביולוגי, האורגני, הטבעי, והבריא כל כך שלנו.
אז הדבר האחרון בעולם שאני רוצה זה שהיא ״תכיל״ אותי שם, או ״תכיל״ את המצב הזה בינינו. הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה שהיא תשתף אותי בלב שלה, שתאמין לעצמה שהיא לא סתם מרגישה ככה, שתבטח בתנועה הטבעית הזאת שלה שיודעת לקרוא לי חזרה אליה, ואל הקשר שלנו, כשאני מתרחק ומתנתק.
הדבר שאני הכי רוצה זה – לשמוע כשקרה בינינו משהו שעשה לה להרגיש לא בטוחה, או לא אהובה איתי.
כי כשאני שומע את זה – זה נוגע בי!
וכשזה נוגע בי – אז יוצאת ממני, מתוך הביפנוכו שלי, מתוך התאים שלי, תנועה אורגנית, אותנטית, מחוברת רגשית, ומותאמת של הענות אוהבת אליה.
תנועה שיודעת להחזיר את החיבור, ואת הביטחון, ואת הקירבה, ואת האהבה בינינו, ולתוכנו. זה מה שאני רוצה – שנדע לקרוא האחד לשניה, במקום לשתוק ״ולהכיל״. ושנדע להענות האחד אל הקריאה של השניה. שנדע לחזור שוב, אל הדרך הבריאה, הטבעית.. של האהבה.
ואותו הדבר, כמובן, אני גם רוצה אצלי – שכשקורה משהו כזה בינינו שמרחיק ומנתק אותנו, אז שבמקום, למשל, ללכת אל המחשב כל ערב במקום להיות איתה (זאת ״ההכלה״ שלי) אדע;
לשים לב לזה בתוכי, ולשתף אותה במה שקורה עמוק בלב שלי, בכאב, בפחד, בעצב שלי, ושאדע לקרוא לה, שאדע לסמן לה שאני צריך אותה, שאני זקוק לה, שאני רוצה להתחבר, להתקרב.
שבמקום ״להכיל״ – נדע לסמוך מחדש, על הלב שלנו, על הגוף שלנו. שיודעים. לעשות חיבור. שיודעים. לאהוב.
וכאן חשוב מאוד להוסיף ולהדגיש – כמובן – שגם ההתרחקות וההמנעות שלי בדוגמא הזאת היא ״הכלה״ באותה המידה בדיוק, גם אני בדוגמא הזאת משתיק משהו שקורה לי בתוך הקשר על ידי מסכים, וגו׳ינטים, וכל שאר ההתמכרויות והניתוקים שלי.
חשוב מאוד לשאול – מדוע אני מתרחק כך? מדוע אני נמנע מקירבה ומפגש איתה? מה קורה בתוך מערכת היחסים שלנו שגורם לי להתנהג כך? מדוע אני לא מרגיש בטוח לבטא ולשתף אותה בכנות במה שבאמת קורה לי ומעדיף פשוט להתנתק ממנה? ומה קרה בעבר כאשר כאן ניסיתי לשתף אותה? האם היא מאפשרת לי להרגיש בטוח לדבר איתה על כל זה?
כי אם לדוגמא מה שקורה במערכת היחסים הזאת זה שאני פגוע מהתנהגויות מסויימות שלה, כמו למשל ביקורתיות ותוקפנות, אז חשוב מאוד שאוכל לדבר על זה איתה, על כמה שזה מכאיב לי, ועצוב ומפחיד – במקום להמנע מהקשר והמפגש איתה, במקום להתרחק ולהתנתק ממנה (וגם במקום לתקוף אותה בחזרה).
מה שאני מנסה להגיד הוא, שבדוגמא הזאת, כמו למעשה ברוב מערכות היחסים הזוגיות, זה אף פעם לא באמת עניין של צד אחד אלא תמיד מעגל זוגי, תמיד דינאמיקה זוגית, תמיד משהו שקורה לנו ביחד, משהו שאנחנו יוצרים ומקיימים ביחד. זה אף פעם לא באמת בגלל מישהו אחד, זה תמיד ביחד.
זה תמיד נכון – מלבד – במקרי קיצון בהם יש מערכת יחסים מתעללת באופן פתולוגי. ובמקרים כאלה יש להגן על הקורבן אשר אינו אחראי בשום אופן להתעללות הפתולוגית שהוא עובר.
עוד משהו שחשוב מאוד לשאול בדוגמא הזאת הוא, מדוע בת הזוג בוחרת להכיל במקום לשתף אותי? מדוע היא לא מרגישה בטוחה לבוא אליי עם כל מה שהיא עוברת? מה קרה בעבר ואיך הגבתי כאשר היא כן ניסתה לשתף אותי? האם אני מאפשר לה להרגיש בטוחה לדבר איתי על כל זה?
שוב, חשוב להבין שכאשר בני זוג פועלים בצורות של ״הכלה״ במקום להשאר בקשר רגשי אמיתי האחד עם השניה, זה לא רק בגללם, אלא גם בגלל שבאיזשהי צורה לא בטוח להם להפתח עם בני הזוג, באיזשהי צורה בני הזוג לא בטוחים עבורם כאשר הם מנסים להפתח.
המצב הזה הוא לא ״בעיה״ של אחד מבני הזוג, אלא דינאמיקה שנוצרת ומתרחשת ומתוחזקת על ידי שניהם ביחד, ולכן יכולה להשתנות ולהירפא – אך ורק ביחד.
איך עושים את זה? איך משנים את הדינאמיקה הזוגית הזאת? בדיוק עבור זה מיועד הטיפול הזוגי ההתקשרותי.
