הרבה פעמים אנחנו משתמשים לסירוגין במילים "כאב" ו"סבל" כאילו הם אותו הדבר. אבל עבורי כאב וסבל הם שני דברים שונים מאוד.
מבחינתי, סבל הוא ההתנגדות לכאב וכאב הוא פונקציה מאוד בריאה וטיבעית של הנפש ושל הגוף. למה אני מתכוון? הכאב הוא בריא וחשוב, למשל, כאשר אני מכניס את היד לאש. הכאב שומר עליי ומגן עליי מפני כוויה, על ידי שהוא גורם לי להיות מודע למשהו שאינו טוב לי.
אותו הדבר מבחינה נפשית, הכאב הוא חשוב כי הוא גורם לי (כמובן רק בתנאי שאני מוכן לפגוש אותו ולהקשיב לו באמת) להפוך מודע למשהו נפשי שאינו טוב ואינו נכון לי.
וללא ספק, כאשר אני מכניס את היד לאש – הכאב הוא אמיתי. ובאותו האופן, כאשר אני פועל בניגוד לטבע האמיתי שלי – הכאב הוא אמיתי מאוד.
הסבל, לעומת הכאב, הוא הניסיון להתעלם, להדחיק, ולברוח מעובדת הכאב. הסבל הוא בעצם חוסר הקשבה לכאב, וחוסר הקשבה לעצמי בעצם. הסבל, לכן, הוא כאשר אני נע בחיים מתוך העדר הקשבה עצמית.
כך שבעצם, ככל שאני מנסה להעמיד פנים שהכאב אינו אמיתי, אינו שם, ואינו ממשי, וככל שאני מנסה להעלם ממנו או להתמיר אותו – כך אני סובל יותר. וכמה שאני יותר מוכן לפגוש אותו, להכיר בו, ולהקשיב למסר המדייק והמרפא שהוא מביא איתו – כך אני סובל פחות ומרגיש טוב יותר וגם מגשים את עצמי יותר.
לכן, מבחינתי הכאב הוא חבר יקר, מורה חכם שנמצא כאן על מנת לשמור עליי שאקשיב לעצמי ואלך בדרך הנכונה עבורי. ולכן אני ממש לא מעוניין יותר להעלים אותו אלא רק – להקשיב לו כשהוא עולה בתוכי, להקשיב וללמוד ממנו על דרך נכונה ומדוייקת יותר עבורי, דרך שנמצאת באמת בהרמוניה והלימה עם מי שאני באמת.
אבל הרבה אנשים במסעות הרוחניים, וגם אנשים בכלל, בורחים מן הכאב. ולכן, בורחים גם מן ההכוונה והחוכמה הטבעית של הגוף ושל הנשמה המגיעים להכרה בצורת כאב, ולכן מכשילים כך בעצמם את ההגשמה העצמית הבריאה והטבעית שלהם, וגורמים לעצמם סבל רב.
לכן, הדבר הפרקטי שאני מציע הוא – להפסיק להדחיק את הכאב, להפסיק להעמיד פנים שהוא לא שם, להפסיק לברוח ממנו, ולהתחיל להקשיב. ההקשבה הזאת ללב מחוללת ניסים, מביאה לריפוי מהיר ועמוק מאוד, מעוררת מאוד, ומחזירה אותנו אל עצמנו ואל הדרך האמיתית, הנכונה והטבעית שלנו.
