לפעמים, כאשר אני נפגש עם אנשים ושוכח שהלב שלי הוא המתנה הכי גדולה ויפה בעולם, אני מנסה בטעות ״לספק סחורה״, אני מנסה ״לעזור״, לפתור, לתקן, להועיל, במקום פשוט להשאר ביחד. כי אני מאמין בטעות שלפגוש את הלב שלי זה ״לא מספיק״.

אבל למדתי, למדתי ממפגש למפגש בחיים, והיום אני זוכר, יותר ויותר, שאני עצמי זה מתנה, שלהיות, שפשוט להיות ולהפגש בעומק הנשמה וההוויה זאת ה-סחורה שמועילה ועוזרת לאנשים יותר מכל.

ולכן אני מזכיר לעצמי היום לעצור מכל אותם ניסיונות אוטומטיים ״לספק סחורה״ לאדם שמולי, מזכיר לעצמי להקשיב, פשוט להקשיב באמת, ופשוט לראות את האדם שמולי. פשוט לראות אותו באמת.

וכשהוא מספר לי על הכאב שלו, על הבילבול, העצב, המועקה, המצוקה, חוסר האונים וכל השאר, אני לא חווה את זה כ״תיק״ או כ״בעיה״ ולכן אני לא מנסה ״לתקן״ שום דבר.

אני חווה את זה כמתנה עצומה ויקרת ערך שהוא מעניק לי ברגע זה, אני חווה כל גרגר של רגש חי פגיע ורוטט שהוא משתף אותי בו כיופי הגדול ביותר שיש.

אני פוגש את מה שחי באמת בתוכו, את החיים עצמם שמדברים דרכו, את הנשמה עצמה, את הלב הפועם בתוכו, אני פוגש – יופי טהור. יופי מוחלט.

ובאותם רגעים של מפגש עמוק ואמיתי אני חווה התרחבות עצומה, ומה שעובר בתוכי באותם רגעים הוא משהו כזה:

״תודה! תודה שאתה מראה לי אותך, תודה שאתה משתף אותי בליבך, תודה שאתה נותן לי את הזכות הלא מובנת מאליו – להיות איתך. תודה!״.

ואיכשהו, כשאני מביט עליו ככה ולא רואה בו שום ״בעיה״, פתאום גם הוא כבר לא רואה אותה.

ואיכשהו, כשאני מביט בו ורואה אך רק מתנה עצומה, אז איכשהו, פתאום, גם הוא רואה אותה. רואה אותו. רואה את המתנה האמיתית שהינו.

ואיכשהו, איכשהו שם הכל ״נרפא״ מעצמו, העצב והכאב נמסים, המועקה והכיווץ משתחררים, המצוקה נרגעת.. הצורך העמוק מקבל מענה.

מבלי שעשינו דבר,

מבלי שניסינו לעשות דבר.