כמה פעמים ביום עולה בכם שיפוט על משהו, על מישהו או על עצמכם? בתוכי, באופן אישי, עולה שיפוט המון פעמים ביום, זה יכול להיות ממש סביב כל דבר קטן.

כמו למשל – אם אמרתי למישהו משהו והמישהו הזה לא שמע אותי טוב והייתי צריך לחזור על עצמי כדי שישמע אותי – אז עשוי לעלות בי שיפוט ש״הוא לא באמת מנסה להקשיב לי, לא באמת אכפת לו״.

או למשל, אם מישהו ביקש ממני משהו 3 פעמים במהלך 5 הדקות האחרונות, אז אני עשוי לפרש את זה כאילו ״הוא מנסה ללחוץ עליי, לא אכפת לו בכלל מה אני רוצה אלא רק מה הוא רוצה, ובכלל, הוא אלים״.

או אם אני באמצע משהו חשוב שאני עושה ומישהו בא ושואל אותי שאלה, אז עשוי לעלות בי שיפוט כגון ״הוא פשוט לא רואה אותי, וגם לא מעניין אותו שאני באמצע משהו חשוב״.

זה יכול להיות סביב כל דבר קטן, וזה יכול לעלות גם כמה פעמים בדקה, יש שיפוטים שעולים כל הזמן, כל הזמן, בתודעה.

וכל השיפוטים האלה הם בסה״כ הניסיון שלי להגיד שכואב לי, או מכווץ לי, או רגש אחר לא נעים כלשהו, כי אני צריך שיכבדו אותי, או יראו אותי, או יהיו רגישים אליי, או צורך אחר כלשהו. ובסה״כ מנסה מבקש איזה בקשה. זה הכל.

ובמקום להגיד או לחשוב את זה בצורה כזאת אני אומר או חושב את זה, פנימה או החוצה, בשפה של שיפוט והאשמה, פשוט משום שככה דיברו גם אליי מאז שנולדתי וזאת השפה שכולם דיברו סביבי ולכן גם אני ככה למדתי.

אף אחד לא אשם בזה, זאת פשוט שפה שעוברת מדור לדור וגם אנחנו למדנו אותה, שפה שמדברת בשיפוט והאשמה ודרישה, שפה אשר שונה מאוד מהשפה שמדברת באותנטיות עמוקה – ברגשות וצרכים ובקשות ונתינה.

שיפוט הוא כואב, גם לאדם שופטים אותו אבל גם לאדם ששופט. הוא כואב כי הוא מנתק מהלב ומזרם החיים הרך והחם והאוהב, כשמאמינים לו.

ולי מאוד חשוב שיהיה לי נעים בגוף ובלב, מאוד חשוב לי לעשות לי טוב, ולהרגיש טוב, ואני שם לב שהשפה של השיפוט וההאשמה מכווצת אותי שוב ושוב ושוב, ושהכיווץ הזה לא נעים לי בגוף ובלב, הכיווץ הזה ממש כואב.

ולכן אני מתרגל כבר הרבה מאוד שנים את השפה האחרת, מיום ליום, משנה לשנה, מרגיל את עצמי יותר ויותר לדבר מתוכה, לדבר בשפה שעושה לי ולמי שסביבי נעים, שפה שמרחיבה.

וכמובן שהרבה מהשפה הזאת זה לא רק לבטא אותי החוצה כך, אלא גם הרבה מאוד (מאוד) ללמוד להקשיב ככה, לשמוע ככה אחרים, יותר ויותר, לשמוע באמת, את מה שמתחת למילים, את הלב, את הכוונה הטובה והתמימה שמתחת.

אז בכל פעם שעולה בי שיפוט, בין אם על משהו ממש קטן או בין אם על משהו יותר גדול, אני כל הזמן מתרגל – לעצור. קודם כל לעצור. כמיטב יכולתי. ואז, לשאול: מה הייתה הכוונה התמימה מאחורי המילים או המעשים?

ואני כל פעם מחדש מגלה, כשאני עוצר ומבקש לגלות, שתמיד, תמיד, מתחת לכל מילים ולכל פעולות, תמיד, יש איזשהי תמימות, יש איזשהו יופי נסתר, איזשהי אהבה, איזשהי נתינה, איזשהי מתנה שבסה״כ ניסתה להינתן. גם אם יצא לה קצת, או הרבה, לא כמו שהיא התכוונה.

ושמתי לב, שבכל פעם שאני עוצר לגלות את היופי הזה שמתחת לדברים, ושבכל פעם שאני מצליח לזהות ולראות ולגלות את היופי הזה, אז באופן מיידי ממש הכיווץ שבתוכי הופך בין רגע להתרחבות ונעימות.

כי בכל רגע כזה אני חוזר ומתחבר מחדש אל זרם החיים, אל האהבה שבתוכי, אל החום והרכות. וזה כל כך נעים, אלוהים, כל פעם מחדש, זה כל כך נעים.

ומה שאני אוהב בכל זה, מלבד העובדה שזה עושה לי כל כך טוב בלב ובגוף, זה שזה הופך את החוויה שלי בעולם הזה ליותר ויותר *בטוחה*, ואת החוויה של להיות עם אנשים בעולם הזה ליותר ויותר *בטוחה*.

כי כל פעם שאני מצליח לראות דרך הלב שלי את הלב של אחרים סביבי, אז כל מה שאני אי פעם רואה זה בסה״כ אנשים תמימים, עם כוונות טובות, שיוצא להם לפעמים מאוד עקום, אבל הלב שלהם, הכי הכי עמוק בפנים, הוא טוב ומיטיב.

ואני לא עושה את זה בשבילם,  אני לא עושה את זה בשביל אף אדם, אני עושה את זה אך ורק בשבילי, אני עושה את זה…
כי זה מרפא
אותי.