בשבועות האחרונים דיברתי עם לא מעט הורים שבגלל המצב הקיצוני של תקופת הקורונה הם חווים לחץ ופחד עצומים ומרגישים מוצפים רגשית עד שאין להם יותר מקום להכיל כלום ולכן, ללא כוונה, יוצא שהם שוב ושוב מתפרצים על הילדים שלהם.

והם שיתפו אותי בכאב, באשמה, בבושה ובחרטה העצומים שהם מרגישים בשל כך ואמרו לי שהם מרגישים ממש חסרי אונים מול המצב הזה.

הם כולם כ״כ מנסים ורוצים להיות יותר בקבלה והכלה מול הילדים שלהם, אבל פשוט לא מצליחים והלב שלהם פשוט נשבר ונסדק, בכל פעם כזאת מחדש.

ואני רוצה לשתף אתכם במה שאמרתי לאותם הורים:

קודם כל אני כ״כ מבין את הכאב הזה, אין שום דבר יותר כואב מאשר לפגוע בלי כוונה בילדים שלנו, זה פשוט נורא לחוות את חוסר האונים הזה ואני יודע שאין אף הורה שרוצה או בוחר להיות במצב כזה לעולם.

שנית, אני רוצה שתבינו שכאשר אתם לא מצליחים לקבל או להכיל את הילדים שלכם, אז המחשבה הזאת שאומרת לכם בראש ״אני חייב לקבל ולהכיל אותם יותר!״ – אפילו שהיא נשמעת מאוד נכונה ואחראית – היא לווא דווקא תמיד עוזרת לכם לקבל או להכיל יותר את הילדים שלכם, ואולי אף גורמת להפך. למה?

אם נעשה רגע הבדלה בין *מילים* לבין *תדרים* (התדרים הם בעצם המסרים הנסתרים בתוך המילים) אז נוכל לראות שהתדר או המסר הנסתר בתוך המשפט ״אני חייב לקבל ולהכיל יותר!״ הוא בעצם: ״אני לא בסדר!״.

ואיך זה מרגיש כשמישהו אומר לכם ״כמו שאתם זה לא בסדר!״ ועוד במצב שבו אתם גם ככה עמוסים ומוצפים לחלוטין רגשית ומנסים כמיטב יכולתכם (ונמצאים בשיפוט עצמי שאתם לא מצליחים טוב יותר)?

ברור שזה לא מרחיב או פותח את ליבכם, ברור שזה לא גורם לכם לנשום יותר טוב, ברור שזה לא עוזר לכם להכיל או לקבל יותר את הילדים שלכם, אלא סביר להניח ש.. בדיוק להפך.

לרוב זה רק גורם לעוד יותר כיווץ ושיפוט עצמי, מה שבתורו רק מגדיל את העומס ואת ההצפה הרגשית ולכן, רק *מקטין* את יכולת ההכלה והקבלה העצמית, מה שבתורו מקטין את היכולת הזאת גם מול הילדים. באסה.

אז מה אפשר לעשות שונה במצב הזה?

ההצעה שלי היא להתחיל לדבר *לעצמנו* בתדרים\מסרים שמרחיבים את הלב שלנו, שגורמים לנו לנשום לרווחה, להרפות, להירגע, ולהרגיש יותר חמלה, קבלה והכלה – קודם כל כלפי *עצמנו* ורק אז משם, באופן טבעי, גם כלפי הילדים.

משום שרק כאשר אנחנו מתייחסים כך קודם כל אל *עצמנו*, רק אז אנחנו יכולים מתוך זה להתייחס כך גם אל *ילדינו*.

זה בדיוק כמו בהוראות הבטיחות בטיסה – תמיד מסבירים לנו במטוס שבמצב חירום קודם כל ההורה צריך לשים לעצמו מסיכת חמצן ורק אז לילד. משום שאם להורה אין חמצן, איך יצליח לדאוג לילד שלו?

אז במצבי עומס שכאלה מול הילדים, מה יהיה בשבילכם ה״חמצן״?
מהם המסרים התומכים והאוהבים שאתם הכי צריכים שמישהו יגיד לכם באותם רגעים?

תזכרו שברמת המילים זה עשוי להשמע לא הגיוני או לא אחראי, אבל ברמת התדרים\המסרים זה מאוד הגיוני ואחראי.

למשל, אם תגידו לעצמם ״אני לא חייב להכיל או לקבל את הילדים שלי עכשיו״, אז ברמת המילים זה נשמע נוראי, זה נשמע לא אוהב ולא אחראי ולא הורי לומר כזה דבר. ועשוי גם לעלות הפחד שאם לא תכריחו את עצמכם בכוח לקבל ולהכיל את הילדים שלכם אז זה לא יקרה.

אבל ברמת התדר\מסר הריגשי שבתוך המילים האלה, מה שאתם מעניקים לעצמכם הוא בעצם תחושה של הכלה וקבלה עצמית.

ואיך זה מרגיש, במצב כזה של עומס קיצוני והצפה רגשית, כאשר מישהו אוהב מכיל ומקבל אתכם בדיוק כפי שאתם?

בחוויה האישית שלי זה מרגיש נעים וזה נותן ״חמצן״ למערכת. זה מכניס אנרגיה או תחושה אחרת לגוף ולנפש, תחושה רכה ואוהבת, כלפי עצמי.

וכאשר האנרגיה או התחושה הזאת נכנסת למערכת שלנו ומתפשטת בתוכה עוד ועוד, אז באופן טבעי לחלוטין, באופן חסר מאמץ, האנרגיה הזאת תעבור דרכנו גם אל הילדים שלנו, מעצמה.

אז לסיכום:

לפעמים, במצבים קשים של עומס והצפה רגשית עצומה, כדי שנוכל לתת אהבה (או הכלה, קבלה, הבנה, רכות וכו׳) לילדים שלנו, אנחנו קודם כל זקוקים לקבל אותה בעצמנו (בין אם ממישהו אחר או מעצמנו).

וזה ממש לא אגואיסטי וממש לא לא-אחראי, אלא להפך; להעניק לעצמנו אהבה, קבלה, רכות, הכלה והבנה – דווקא במצבים כאלה – זה הכי אחראי והכי מתחשב כלפי הילדים שלנו.