האם אתם מאמינים שבשביל לצמוח ולגדול ולהתפתח צריך לעבור דרך כאב וסבל? או מאמינים שבשביל שיהיה נעים צריך קודם להסכים להרגיש לא נעים?
אם כן, אז יכול להיות שגם אם חונכתם על אותה התניה קולקטיבית (שגם בהמון גישות טיפול ודרכים רוחניות מאוד מעודדים אותה לצערי) שאומרת בדיוק את זה. בעיני, זאת אחת מההתניות הכי טראגיות שקיימות.
אם במקרה אתם פועלים מתוכה באופן לא מודע אז שווה להתחיל להפתח לכך שיש גם אפשרות אחרת, חדשה, כזאת שאומרת שאפשר לצמוח מתוך נעים ושעל מנת שיהיה נעים צריך בעצם קודם כל ש… יהיה נעים 
אם אתם מאמינים בהתניה הטראגית אז ייתכן ששוב ושוב אתם עוברים את הסף הבריא והנעים של קצב הצמיחה של המערכת שלכם בכל מיני צורות בחיים. וכן, אולי אתם עדיין לומדים או צומחים, אבל השאלה היא: באיזה במחיר?
המחיר של צמיחה מהסוג הטראגי הוא שאתם מחזקים בתוככם את ההתניה שאומרת שצריך לסבול, לכאוב או שיהיה קשה כדי שתהיה צמיחה ויהיה נעים דרך זה, בסוף הדרך.
מה שזה עשוי לעשות לכם זה שכל פעם שטוב ונעים וכיף ומאושר ומענג לכם, אז באופן לא מודע לחלוטין המערכת שלכם תחפש ״בעיה״, או קושי, או כאב, או סבל, או משהו לא נעים להתמקד עליו. למה? משום שהיא מאמינה שהיא צריכה לעשות את זה כדי להמשיך לצמוח וכדי שיהיה לה נעים. זאת הריי התניה.
ואם המערכת שלכם לא תמצא משהו כזה להתקד עליו אז… על דאגה! היא פשוט תמציא אחד כזה! כן כן, גם אם הוא בכלל לא קיים. איך? למשל, אתם תתחילו ״משום מה״ לריב עם בני הזוג שלכם דווקא אחרי שהיה לכם יום ממש טוב ביחד, או ״משום מה״ תיכנסו לדיכאון דווקא אחרי שהצלחתם להשיג משהו שממש רציתם. וכו׳ וכו׳.
ואתם תמשיכו להתערבל בתוך המערבולת הלא מודעת לחלוטין הזאת בין הנעים לכואב, בין האושר לסבל, מבלי להיות מסוגלים ליצור *יציבות* של תחושות האושר והשקט בחייכם. וזהו המחיר הכבד כל כך של לחיות מתוך ההתניה הטראגית הלא מודעת הזאת.
״שיחזור טראומה״ או ״ריפוי טראומה״? איך יודעים מה ההבדל?
ואני לא אומר שזה לא בסדר או לא נכון לפגוש את הכאב והפחד והקושי שלנו בחיים. ובטח שאני לא אומר שצריך לברוח ממשהו בתוכנו או מחוץ אלינו בחיים שלנו, ממש לא! כמובן שאתגרים הם חלק מהחיים.
אני רק אומר שיש הבדל גדול, למשל, בין לפגוש אימה שעולה בתוכנו ללא משאבים, כאשר המערכת שלנו לא יכולה לשאת אותה והיא מפרקת אותנו, לבין לפגוש את אותה תחושת אימה כאשר יש לנו משאבים אמיתיים לפגוש את זה, כאשר המערכת מספיק עמידה וגמישה ואנחנו ממש יכולה להכיל את זה באופן קל יחסית שלא מפרק אותנו.
במקרה הראשון זה ממש ממש לא נעים, שלא לומר סבל עצום, וזה ממש זורק אותנו לחוויה טראומטית. וזה מה שנקרא ״שיחזור טראומה״, וזה כל כך שונה מהותית מ״ריפוי טראומה״. ולצערי, המון פעמים ובהמון גישות טיפול מתבלבלים מאוד בין השניים ומשחזרים טראומה במקום לרפא אותה.
במקרה השני זה עדיין לפגוש את אותה האימה אבל בגלל שיש משאבים ומשום שהמערכת יכולה להכיל את זה מבלי להתפרק אז זה אשכרא יכול להחוות בתוך הטווח ״הנעים״, אפילו שמדובר באימה. ״הטווח הנעים״, שהוא בעצם הטווח בו מתאפשרת צמיחה ולמידה בריאה מתוך המפגש עם האתגרים בחיים, פירושו הטווח שבו המערכת שלנו יכולה להכיל את זה מבלי להתפרק. רוצים דוגמה? הנה:
בתור אדם שחווה פוסט טראומה והתקפי חרדה איומים במשך שנים רבות מאוד עקב תאונת דרכים ופגיעת ראש שעברתי כילד, יצא לי באופן אישי לחקור לעומק דרך החוויה הישירה שלי את הדבר הזה שנקרא ״התקפי חרדה״.
ובשנים האחרונות, בגלל העבודה העמוקה שאני עושה עם עצמי בגישה הרכה הזאת, יצא לי כמה וכמה פעמים לחוות התקף חרדה בתור משהו… כמעט אורגזמי כן.
איך? פשוט משום שהמערכת שלי יכלה להכיל באותו רגע את עוצמת האנרגיה הרגשית בתוכה, אפילו שהיא הייתה עצומה. ואז זה הרגיש יותר כמו ״המון אנרגית חיים שזורמת בתוכי ומחייה אותי״ מאשר ״התקף חרדה שמפרק אותי״.
הגודל (של הכלי) כן קובע
מה שקובע אם זאת תהיה חוויה טראומטית שמפרקת אותי או חוויה נעימה שאני יכול להכיל בקלות הוא היחס בין עוצמת החוויה לבין הגודל והיציבות של המיכל שלי.
כאשר העוצמה של החוויה היא ברמת אינטנסיביות כזאת שהמיכל הפנימי (מערכת העצבים) יכול להכיל (וגם להתרחב ממנה) מבלי להתפרק, אני קורא לזה ״טווח הצמיחה״ או ״הטווח הנעים״.
ובהקשר הזה, חשוב להבין שיש שני צרכים חשובים של המערכת שלנו – האחד זה לשמור על יציבות (הומאוסתזיס) כדי לא להתפרק (כי כשהמערכת קורסת מתים..). והשני זה התפתחות והרחבת היכולת שלנו.
נהוג לחשוב שהם סותרים או מתנגשים, אבל אני גיליתי שזה ממש לא סותר ושיש טווח מסויים שבו צומחים, גדלים ומתפתחים אבל עדיין המערכת שומרת על יציבות בתוך הגדילה והצמיחה הזאת. ושוב, אני קורא לטווח הזה ״טווח הצמיחה״.
זה כמו למשל ביוגה – לעשות את המתיחה רק עד למקום שנעים לי להמתח אליו ואולי רק עוד מיליטר אחד בלבד ולא יותר מזה. ואז בפעם הבאה אוכל להמתח עוד מיליטר אחד רחוק יותר ופעם הבאה עוד אחד וכו׳. הצמיחה תתרחש אבל בצורה ממש רכה ונעימה וללא נזק לגידים והמפרקים והשרירים שלי. והכי חשוב… אני אהנה מהצמיחה בכל צעד וצעד ולא רק בסוף
ככה בדיוק אני גם רץ – אני רץ רק כל עוד זה נעים לי. וכשזה כבר עובר איזה סף קושי אז אני לא דוחק בי בכוח להמשיך לרוץ אלא אני חוזר להליכה עד שחוזרת אליי הנשימה ואז אני שוב מגביר קצב ורץ ואז שוב חוזר להליכה וכך הלוך ושוב. ומפעם לפעם כשאני יוצא לרוץ, אני שם לב שאני מצליח בכל פעם לרוץ קצת יותר זמן מבלי להיות צריך לחזור להליכה.
ההתפתחות קורית אבל היא נעימה ורכה, כבר מן הצעד הראשון, מן ההתחלה ועד הסוף. גם התפתחות וצמיחה וגם יציבות ותחושה נעימה. ואין שום מחיר שצריך לשלם, כל הצרכים מקבלים מענה בו זמנית ולא צריך לוותר על אף אחד מהם. כן. האם אתם פתוחים לאפשרות הזאת? האם אתם פתוחים לאפשר לזה להכנס לכל תחום בחייכם?
