מאת: אופירה בנאי (שאותה ליוויתי בפגישות אישיות ובקבוצות התראפיה השבועיות)
משתפת כאן, באומץ ובתעוזה,
פיסה מתוך מסע הלב שלי,
בהוקרת תודה, עצומה, לעמיחי זלינקובסקי,
שנותן לי יד איתנה ובוטחת, בדרך.
לפני שבוע, בעקבות אינטראקציה שהיתה לי עם מישהו, שהנכיחה בתוכי את האפשרות
לזוגיות, הרגשתי בתוכי כאב, ותעוקה. רגש גואה ונדחס, בי פנימה.
ביקשתי להפגש עם עמיחי, מורה- מטפל- מלווה הלב- שלי.
זה היה ביום שלישי. בשש וחצי בערב נכנסתי לפגישה, התיישבתי, ועצמתי עיניים.
אני רוצה שתעזור לי להתחבר למה שקיים בי, ביקשתי.
עמיחי שאל אותי מה אני מרגישה, וביקש שנהיה וניתן למה שעולה בי להיות, בדיוק כפי שהוא.
אני מרגישה כווץ, אמרתי והנחתי יד על הבטן העליונה.
את מרגישה כווץ, חזר אחרי, בואי ניתן לכווץ הזה להיות, ופשוט נהיה איתו.
כואב לי, אמרתי, יש מועקה שנמצאת כעת בבית החזה.
כואב לך, הוא אמר, יש מועקה שנמצאת בבית החזה. בואי ניתן לה להיות, בדיוק כפי שהיא, רק נהיה איתה.
המועקה עברה בתוך גופי אל הבטן, אל הנשימה, הרגשתי כווץ עז בגרון, פחד מתפשט, ולפרקים נכחו בי מיסוך ותחושת ניתוק, באזור הראש.
כואב לי, חזרתי.
בכל פעם בה תארתי תחושת גוף, או גוון של רגש, עמיחי חזר על מה שתארתי, ופשוט היה אתי ועם התחושות שעלו.
באיזשהו שלב אמרתי: עולה לי שאסור לי, עולה לי שאסור לי לאמר משהו שקיים בי, פנימה. אסור. אסור לך לאמר משהו שקיים בך פנימה, הוא אמר. בואי רק נהיה עם התחושה הזאת, שאסור. הקשבתי פנימה, ממתינה.
אסור לי להיות בחיבור ובקרבה, הקול נבע ממני, אסור לי. אם אהיה בחיבור ובקרבה, אני אפגע, אמרתי, אני אפגע.
בשלב הזה, עמיחי רק היה אתי, מביט, מקשיב, לקול שנבע ממעמקי לבי. העיניים שלי היו עצומות כל העת, ואני, קשובה לקול שעולה מתוכי.
אסור לי, חזרתי, אסור לי להיות בחיבור ובקרבה עם מישהו, ואני כל כך רוצה… אסור לי, אני אפגע.
ברגע הזה, יצא ממני בכי עמוק, פנימי. כיסיתי את הפנים ביד אחת, ונתתי לו מקום מלא. בכיתי, כמו ילדה, והוספתי:
אם אתקרב למישהו, והוא יראה באמת מי אני, הוא יעזוב אותי, הוא לא ירצה להיות אתי, ואני אשאר לבד.
בכיתי, כל כך. מעת לעת לחשו שפתי: אסור לי, אני אפגע..
עיני נותרו עצומות. עמיחי היה אתי, יושב ומקשיב, נוכח, ואני, מעבירה ידי על גופי, נותנת לכאב שעולה ממני, מקום, מקום.
כשאדוות הבכי שככו, הוא שאל אותי: בת כמה את עכשיו?
שמונה חודשים, אז בבית החולים, וגם שלוש, בפעם ההיא, בנסיעה, וגם שלושים וחמש, וגם…
לפתע עולה בי זכרון של סבתא שלי, בדרך מתימן, לארץ.
סבתא שלי התחתנה עם גבר שהרעיף עליה אהבה רבה.
היא באה ממשפחה שכולה מתה, חלק מהם ברעב, ונותרה כמעט לבדה, והאיש הזה, שאתו היא התחתנה, הרעיף עליה אהבה. ומתישהו, באיזשהו שלב, משהו התהפך, והוא התנכר אליה, ונשא אישה שניה, וסבתא שלי ושלושת הילדים שילדה לו, בהם אמי, שהיתה פחות מבת שנה, השתרכו אחריו ואחרי משפחתו החדשה, כל הדרך לכאן.
איך זה יכול להיות?, שאלתי את עמיחי, ואיפה כל האהבה?
עמיחי הקשיב לי, ושאל איך הייתי עם סבתא שלי.
היא אהבה אותי מאד, עניתי, ואני אהבתי אותה. ובכל פעם כשבאתי לבקר אותה, בבת אחת היא אורה, הופכת ברגע מעצובה, לחיה.
האם היה לך רגע, שבו הרגשת עטופה ואהובה? הוא שאל, האם היה לך רגע בו הרגשת שאת יכולה להיות את, במלואך, ואנשים נשארו ועטפו אותך באהבה?
כן, חייכתי. זה קרה בשבוע שעבר, בתהליך עם הקבוצה (קבוצת התראפיה השבועית בהנחיית עמיחי).
הייתי קשובה לכל הנימים הדקים שבי, ונשארו, ואהבו אותי.
ואיך זה מרגיש? עמיחי שאל,
זה מרגיש כמו אנרגיה קלה, של אור וטוב, שעוטפת את התנועה החדה, שנכחה בי.
אנרגיה קלה שעוטפת את התנועה שנכחה.
את יכולה לדמיין את האנרגיה הזאת עוטפת אותך ואת סבתא שלך, במסע לארץ ישראל?
דמיינתי. דמיינתי את סבתא שלי, אוחזת בידה את אמא שלי, תינוקת קטנה, ואותי, מושיטה לה יד במדבר, במסע, ושתינו עטופות הילה צהובה, קלה, אהבה.
סבתא, אני אוהבת אותך, אמרתי לה.
ואז ראיתי אותם, שני כדורי אור, שיוצאים מן ההילה הזהובה, ונכנסים בזה אחר זה, אחד אל תוך לבי, ואחד אל תוך לבה, וביניהם קור דק ואיתן, שמחבר בינינו, קור של אהבה.
סבתא, אני איתך, אמרתי לה, והיטבתי את האחיזה.
אני אוהבת אותך, ענתה לי בחזרה.
את יודעת, עמיחי אמר, את יכולה לאמר לסבתא, שאת אוהבת אותה, ושאת אתה, ושאת יכולה ליצור לעצמך, את הזוגיות המושלמת שאת מבקשת,
ובאותה העת, תמשיכי לאהוב, ולהיות, איתה.
וכך עשיתי.
בתום המפגש, הלכתי לטייל בשדות, שליד הבית של עמיחי.
פסעתי לאורך השביל, שליד הפרדסים והושטתי שתי ידיים לצדדים.
באחת אחזה סבתא שלי, ובאחרת, בן הזוג שלי,
יפה ורך, ונחוש, כמו שאני מדמיינת אותו.
כך פסענו שלושתינו,
כשקורים זהובים קושרים בין שלושת לבותינו.
פתאום התחלתי לצחוק בקול גדול.
לא ראיתי את עצמי, אבל אני בטוחה שהעיניים שלי זהרו.
דמיינתי את שלושתינו, באמצע השדות ובינות לפרדסים,
רוקדים צעד תימני 😍
פרסתי את ידי לצדדים, וצחקתי.
אחר כך באה הצפירה (זה היה מעט לפני יום הזיכרון).
זו היתה הצפירה הכי שלווה שעמדתי בה בחיי.
כשהסתיימה,
שמתי ידי על לבי,
ובעודי חשה בשני כדורי האור הזהובים נוכחים אתי,
חזרתי אל הרכב,
ונסעתי, הביתה.
