לפעמים, רק להסכים להודות בכנות בפני עצמי ש"אני צריך" כבר מספק את הצורך. לפעמים רק להכיר בקיומו של הצורך שלנו, רק להכיר בכך שהוא לגיטימי לחלוטין ולתת לו מקום אמיתי, כבר עונה על הצורך.
הילד הפנימי שבתוכנו והצורך העמוק שלנו הם אותו האחד בדיוק. לראות ולתת מקום לצורך זה בעצם לראות ולתת מקום לילד שבתוכנו, זה לתת לו (לעצמנו) את התחושה שבאמת מגיע לו.
וכאשר הילד שבתוכנו מרגיש באמת שמגיע לו, אז עבורו זה מרגיש הרבה מאוד פעמים ממש כאילו כבר יש לו.
כי בהרבה מאוד מקרים, כל מה שאנחנו באמת מבקשים עמוק בפנים, זה בסה״כ הכרה אמיתית בלגיטימציה של הצרכים שלנו. והקבלה של הלגיטימציה הזאת, בהרבה מאוד מקרים, היא המענה לצורך.
צורך נעלם אך ורק ברגע שהוא מסופק באמת. הניסיון להעלים אותו או להפטר ממנו מונע את קבלת המענה, ובגלל זה הוא עדיין שם – כי הוא עדיין לא באמת קיבל מענה.
מענה עקיף
למדנו שצרכים זה "מסוכן" משום שזה נחשב ל"חולשה" ולכן התחלנו לנסות להפוך את עצמנו ל"אידאל" של אדם "עצמאי" ש"לא צריך מאחרים", ומקסימום הסכמנו להודות שאנחנו "רוצים" אבל בטח לא שאנחנו "צריכים".
למה אנחנו מנסים להיראות כאילו אנחנו לא באמת צריכים? כדי לא להתפס כחלשים. למה אנחנו לא רוצים להתפס כחלשים? כי אנחנו מקווים שככה יאהבו אותנו יותר, או לפחות יפסיקו לנצל את הצורך שלנו כנגדנו, זאת אומרת – לפחות נהיה בטוחים יותר ככה.
אבל למעשה, ניסיון ההדחקה הזה לא באמת עובד ומבלי להיות מודעים לכך אנחנו עדיין צריכים, רק שעכשיו פשוט שינינו את הטקטיקה שלנו מתוך הסתגלות למצב.
עכשיו אנחנו כבר לא חושפים את הצורך שלנו, אלא מנסים לספק אותו בעקיפין, מסביב, עכשיו אנחנו כבר מנסים להתאים את עצמנו ל"מה שיאהבו" (להראות כמו מישהו חזק ועצמאי למשל), מתוך תקווה שאולי ככה נקבל את מה שאנחנו כל כך צריכים.
בעצם, זהו מין ניסיון עקיף שכזה לספק את הצורך שלנו ע"י העמדת הפנים אשר אומרת שאנחנו לא צריכים, מן פרדוקס כזה.
זה לא עיוות – זאת הסתגלות
אנחנו יצורים גאוניים לחלוטין, יש לנו את היכולת המופלאה להתסגל לכל מצב בסופו של דבר, וכך הסתגלנו למציאות מלאת סתירות, אשר בתוכה מצד אחד "זה לא בסדר להיות צריכים" ומצד שני אנחנו עדיין צריכים (נו, מה לעשות..?). מצאנו דרך לשרוד, מצאנו דרך להיות צריכים ובו זמנית להראות כאילו אנחנו לא.
זה היה באמת הכרחי לחלוטין, לא הייתה לנו שום ברירה אחרת כילדים במצב בו היינו – היינו חייבים ללמוד להסתגל וזה בדיוק מה שעשינו. כך שחשוב להבהיר שזה היה חכם מאוד, שירת אותנו מאוד, ולחלוטין לא היה מיותר. וגם, שכל עוד זה כאן זה משום שעדיין יש בזה צורך.
אבל זה יכול להשתנות בקלות, ממש ברגע זה, אם נבחר ללמוד צורה יעילה יותר של מענה על הצורך שלנו. ואגב, זה שאנחנו לומדים צורה יעילה יותר של מענה על צרכינו לא אומר שהצורה הקודמת הייתה מיותרת, ממש לא.
מה שזה אומר זה רק שאנחנו בהתפתחות והסתגלות מתמדת. לכן אני חוזר ומדגיש – לא מדובר בתיקון דפוסים, אלא בהתפתחות או צמיחה טבעית של דפוסים. ויש הבדל מהותי ביניהם מבחינתי.
מהי התפתחות אמיתית?
"התפתחות" היא לא מסע אל עבר מצב שבו יש לנו פחות ופחות צרכים, אלא מסע אל עבר צורות מענה חכמות ויעילות יותר ויותר על הצרכים שלנו.
כל כך הרבה מאיתנו מתבלבלים וחושבים שהמטרה היא להיות אדם ללא צרכים (מתוך הסיבות שהסברתי קודם לכן) אבל האמת היא שדרך כזאת לעולם לא עובדת והיא משולה לניסיון הרעבה עצמית.
הרעב לא ייעלם או יתפוגג מעצמו אם נרעיב את עצמנו, אלא אך ורק אם באמת ניתן לעצמנו את התזונה לה אנחנו זקוקים. לכן, הדבר הנכון הוא לא לנסות להפטר מהצרכים הטבעיים שלנו, אלא לתת להם מענה אמיתי.
וכמו שאמרתי בהתחלה, כאשר אנחנו מכירים בצורך שלנו (מסכימים להודות עד כמה אנחנו צריכים) ונותנים לו לגיטימציה מלאה – ברבה מאוד מקרים, באופן הזה אנחנו בעצם כבר עונים עליו ישירות.
