״יש לך פוטנציאל אבל אתה לא ממצה אותו״ – כילד קטן, המורות בבית הספר תמיד היו כותבות לי את המשפט הזה בתעודת סוף השנה.

ומשום שהאמנתי למורות שלי שאמרו לי שזה מי שאני, אז זה באמת מי שהפכתי להיות – אחד כזה שיש לו פונטציאל אבל הוא לא ממצה אותו.

לשימחתי הצלחתי בשנים האחרונות (אחרי הרבה ריפוי שעברתי) להשתחרר מהזהות הזאת, להביא את המתנות שלי לידי ביטוי ולהגשים את עצמי.

אבל למרות הכל, שמתי לב שהאמונה הזאת שאומרת לי ש״אני צריך למצות את הפוטנציאל שלי״ עדיין מרחפת מידיי פעם בתוכי.

שמתי לב שבכל פעם שאני מאמין במחשבה הזאת אני מיד מתכווץ מבפנים וחרדה שאולי אני מפספס את החיים שלי מופיעה בתוכי, חרדה שאומרת לי שאולי הייתי כבר יכול להגשים הרבה יותר מזה.

שמתי לב שהמחשבה הזאת, למרות שהיא נשמעת מאוד ״חכמה״ ו״הגיונית״, למעשה מגיעה מתוך תודעת מחסור והשרדות, ולא מתוך מקום של שפע בתוכי.

כשאני מאמין בה אז עולה בי תחושה שאני צריך למצוא איזה תחום אחד מסויים כלשהו ולהיות ״ממש טוב״ בו. ואז תמיד עולה הפחד שאולי בחרתי לא נכון, ושאולי יש משהו אחר יותר מדוייק עבורי שאני מפספס עכשיו.

כשאני מאמין למחשבה הזאת, אני מתחיל למשל להתבאס על עצמי שלא כתבתי עדיין ספר למרות שכבר יש לי מאות פוסטים שמחכים לזה, ושאני לא עושה מספיק קורסים וסדנאות למרות שיש המון אנשים שמעוניינים וכו׳.

ובנוסף, כשאני מאמין במחשבה הזאת, אז במקום פשוט לעשות מה שהלב שלי רוצה לעשות בחופשיות וספונטאניות, אני מוצא את עצמי עושה חישובים ונמנע מלעשות כל מיני דברים – מתוך הפחד שאולי זה לא ימצה את הפוטנציאל שלי.

בקיצור, גיליתי שהמחשבה הזאת ממש לא עושה לי טוב, ובטח שלא עוזרת לי למצות את הפוטנציאל שלי. ואז שמתי לב שהרבה יותר נעימה לי המחשבה ״אני צריך לבזבז את הפוטנציאל שלי״.

שמתי לב שהמילה ״לבזבז״ מרגישה לי כמו ״להיות בנתינה״ של הפוטנציאל שלי, ושהמילה ״למצות״ מרגישה לי כמו ״לקחת משהו לעצמי״ מהעולם הזה. האחד בתדר נתינה ושפע, השני בתדר לקיחה ופחד\השרדות.

תחשבו על זה רגע, הריי אדם מאוד עשיר שיש לו אינסוף כסף רק חושב איך להזרים\לתת\לבזבז את השפע שלו. ואדם עני שיש לו ממש מעט כסף יחשוב יותר איך למצות הכי טוב את המעט שיש לו. לא ככה?

גיליתי שהמחשבה החדשה על ״לבזבז את הפוטנציאל״ מרחיבה אותי מבפנים ועושה אותי קליל הרבה יותר – מה שמאפשר לי הרבה יותר בקלות ״למצות״ את הפוטנציאל שלי במובן של ״לתת את המתנות שלי״.

וכך הבנתי שבעצם אני בכלל לא רוצה יותר לנסות ״למצות את הפוטנציאל שלי״, אלא שאני רוצה ״לבזבז את הפוטנציאל שלי״ –

בדיוק כמו שמעיין פשוט נובע ומזרים את מימיו – בין אם מישהו לוגם מהם או לא.

בדיוק כמו שעץ נותן את פריו – בין אם מישהו טועם ממנו או לא.

בדיוק כמו שהציפורים שרות – בין אם מישהו מקשיב להן או לא.

וכך, בדיוק כמותם, גם אני רוצה להיות:

אני רוצה פשוט להיות עצמי, פשוט לשיר את השיר שלי, פשוט לתת את הפרי שלי, פשוט להזרים את המים שלי ליבי – בין אם מישהו יקשיב, יטעם וילגום, ובין אם לא.

פשוט לתת את עצמי.