שמעו סיפור מאוד מרגש שקרה לי בשנת 2016 וגרם לי להבין ולרפא משהו מאוד עמוק ומשמעותי אצלי, לצאת מתחושת הישרדות רבת שנים ולחזור מחדש לתת אמון בחיים:

לפני 7 שנים צופי ואני החלטנו שאנחנו רוצים לטוס לחו״ל על מנת להשתתף בקורס של תראפיה קבוצית בגישה מאוד מיוחדת ועוצמתית.

גילינו אז שיש לנו שתי אופציות, האחת עם מורה בהולנד והשניה עם מורה אחרת בקנדה. וגילינו גם שהן חברות טובות.

דיברתי דבר ראשון עם המורה בהולנד, ושאלתי אותה גם בין השאר האם אוכל לקבל הנחה, והסברתי לה שזה קצת קשה לי לשלם את כל הסכום הזה כי בכל זאת מדובר בטיסה לחו״ל, ובשני אנשים, וזה לא זול בכלל.

המורה ההולנדית הסכימה לתת לנו הנחה ומאוד הודתי לה על זה, אבל בסופו של דבר, בגלל שיקולים נוספים אחרים החלטתי שנלך על הקורס בקנדה, והודעתי לה על כך.

שלב ההכחשה

בערך שבועיים לאחר מכן, באופן מפתיע לחלוטין, קיבלתי אימייל מאותה מורה הולנדית שבו היא כתבה לי כך:

״אני צריכה לחלוק איתך משהו שאני מרגישה רע לגביו.
כשרצית להירשם לסדנה שלי ביקשת הנחה כי אמרת שאתה לא יכול להרשות לעצמך לשלם. ועכשיו החלטת ללכת לקורס בקנדה וזה מאוד יקר, ויש לך עוד טיסות פנים עד לאי שבו יתקיים הקורס. איני מתערבת בבחירות שלך אבל אני מרגישה נבגדת משום שרצית הנחה לסדנה שלי, בעוד שלסדנה בקנדה אתה בעצם משלם יותר מאשר כפול. ברור שיש לך מספיק כסף.״

הדבר הראשון שהרגשתי כשקראתי את זה הוא פשוט שוק! הרגשתי מועקה גדולה בלב, סוג של חרדה. לא הבנתי מאיפה זה בא, ולמה היא מתערבת לי בעניינים.

הרגשתי רע לגבי זה, הרגשתי אשם שאולי לא הייתי לגמרי ישר, ואז המוח שלי מייד התחיל לנסות להגן עליי על ידי שהתחיל לתקוף ולהאשים אותה בחזרה.

דיברתי עם כמה חברים והראתי להם את המכתב, וכולם הסכימו שמשהו ״לא בסדר״ עם המורה הזאת, ושהיא ממש מגיבה בצורה ״לא מקורקעת״.

המוח שלי התחיל לנתח אותה – ״היא כנראה בגדה בעצמה כשהסכימה לתת לי הנחה בזמן שזאת לא הייתה האמת שלה, ועכשיו היא פשוט משליכה עליי שבגדתי בה..״

״כנראה שיש לה גם דברים מאוד רציניים לא פטורים עם כסף, ואולי היא בכלל מקנאה כי אני הולך לסדנה של החברה שלה בקנדה ולא אליה, ואולי היא סתם שונאת אותי כי אני ישראלי.. ובכלל, אם כך היא מגיבה אז היא לא ראויה להיות מטפלת..״

אבל זה לא עזר לי להרגיש טוב יותר, ומשהו המשיך להציק לי נורא בבטן ובלב.

שלב הכנות

החלטתי לכתוב לה אימייל, הסברתי לה בצורה ברורה שזה בכלל לא מה שהיא חושבת, כי יש לי שם חבר שמארח אותי, וגם שם קיבלתי הנחה, וגם הסברתי שלא באמת אמרתי לה שאני לא יכול לבוא אלא פשוט שזה קצת קשה לי, ושהיא הבינה לא נכון.

כתבתי לה גם שהייתה יכולה להגיד לי ״לא״ על ההנחה, ואולי עדיין הייתי בא (ניסיתי לרמוז לה שהיא בכלל בגדה בעצמה כשאמרה לי ״כן״ שלא היה כנה), וגם הסברתי לה שזאת הזדמנות נדירה בשבילי להיות שם ביחד עם החבר הטוב שלי בקנדה.

אבל בסופו של דבר לא שלחתי לה את המייל, פשוט משום שלא הרגשתי לגמרי שלם עם עצמי לגבי, ובעיקר משום שאני כבר יודע שהדרך היחידה שבה באמת טוב לי היא רק כאשר אני כנה לחלוטין עם עצמי ועם אחרים.

ואני יודע בוודאות שאם מישהו אומר לי משהו כזה – זה אף פעם לא סתם! יש משהו אמיתי שהוא רואה עליי ואני עדיין לא, אחרת לא היה אומר. ואני רוצה לראות הכל על עצמי, אני רוצה לקבל את המתנה שהסיטואציה הזאת מבקשת להעניק לי.

וכך, ביום למחרת, אחרי שהתייסרתי כל הלילה מכל הסיפור הזה, החלטתי שאני מפסיק להתגונן ושאני הולך להביט בכנות מלאה על עצמי, עד שאמצא איפה היא צודקת.

אז ישבתי עם עצמי ובדקתי בכנות – איפה היא צודקת? איפה זה נכון? איפה הייתה כאן בגידה? איפה פעלתי בצורה שלא תואמת את האמת העמוקה של ליבי?

ישבתי וצללתי אל לב הכאב שהמצב הזה עורר בי, ישבתי וצללתי אל לב המועקה. וכשהסכמתי לצלול במלאות פנימה, לשאול ולהקשיב בכנות, מייד ראיתי את האמת:

היא צודקת! אני בוגד בעצמי! ביקשתי הנחה בזמן שבעצם יש לי איך לשלם! ביקשתי הנחה בזמן שלא באמת חסר לי! היא צודקת לגמרי!

אבל למה? למה לעזאזל ביקשתי הנחה אם באמת יש לי?? שאלתי את עצמי.. ופתאום ראיתי את השקר הגדול שסיפרתי לעצמי כל חיי, את השקר של ״אין ולא יהיה לי מספיק״, את חוסר האמון בחיים, ואת החרדה והמועקה המתמדת שמלווה אותי ברקע.

ראיתי פתאום את המחיר הנורא והכואב שאני משלם כאשר אני חי מתוך השקר הזה, כאשר אני מכחיש את השפע שהחיים נותנים לי, ראיתי גם את הסבל ממנו התעלמתי עד היום, וגם את השפע הקיים בחיי אותו הכחשתי כאשר האמנתי בשקר הזה.

ראיתי כמובן שזה לא נובע מאיזה רוע, אלא פשוט מתוך טראומות עבר ש״לימדו״ אותי שאני לא יכול לסמוך, לא על אנשים, לא על העולם, לא על החיים, לא על אלוהים ולא על עצמי. ראיתי את שורש החרדה הקיומות ההשרדותית שלי..

ראיתי את חוסר היכולת לסמוך ולתת אמון בחיים שהכל יהיה בסדר, את חוסר היכולת להרפות, להרגע, ולנוח מבפנים, את המתח הזה שנמצא אצלי תמיד ברקע, מקשה עליי לנשום וגורם לי סבל תמידי גדול.

שלב התיקון

ובאותו הרגע החלטתי לתקן את המצב הזה. כתבתי לה את כל מה שראיתי, סיפרתי לה בכנות מוחלטת על מה שרציתי לכתוב לה בהתחלה, ועל מה שעברתי עם זה, ועל מה שגיליתי בסופו של דבר.

כתבתי לה שהבנתי שהיא צודקת, כתבתי לה תודה מרוגשת מעומק ליבי על הכנות שלה אשר איפשרה לי לגלות את השקר הלא מודע שלי, ולהתעורר כך לעצמי ואל האמת העמוקה שהכחשתי – שבעצם הכל ממש בסדר! יש לי! לא חסר לי דבר!

ביקשתי סליחה מעומק ליבי, על כך שבאופן לא מודע הייתי לא כנה עם עצמי ואיתה כפי שרציתי וחשוב לי כל כך להיות. והודתי לה, על המתנה העצומה, על התובנה המשחררת שקיבלתי בזכותה.

כעבור יומיים היא כתבה לי מכתב מרגש חזרה:

״עמיחי היקר , אני מרגישה כל כך מלאת הערכה כלפיי המכתב פותח הלב הזה שכתב לי. אני קוראת אותו עם דמעות בעיניים, דמעות של אהבה והכרת תודה כלפיך וכלפיי החיים בכלל…״

״…זה ריפא את הפצע אצלי. תודה רבה לך שלקחת את זה לרמה העמוקה יותר, שלקחת את הזמן ושבחרת באומץ לכתוב את האמת שלך. אני מכבדת אותך על זה. אני מקווה שיהיה לך מדהים בקורס ועם החבר שלך בקנדה. ואני מקווה שדרכינו יצטלבו שוב. באהבה..״

קראתי את המכתב שלה ודמעות של הוכרת תודה והתרגשות גדולה עלו בעיניי, ובאותו הרגע החלטתי לעשות תיקון בכל הנוגע לכסף בחיים האישיים ובעשייה שלי.

כתבתי פוסט והזמנתי אנשים לבוא אליי לפגישות ליווי אישיות וגם לקורס הקרוב (שיתקיים ב1-2 ליולי, הסופ״ש הקרוב) ללא קשר ליכולתם הכלכלית, פשוט לבוא ולתת כמה שהם יכולים, כמה שמשמח בכנות את הלב שלהם לתת.

הצעתי באהבה רבה, באמת ובתמים, להעניק לכל מי שזקוק לכך הנחה שתאפשר לו לבוא, לקבל מה שהוא צריך ולתת כמה שהוא יכול.

ועכשיו אני מבקש להעניק עוד מתנה אחת חשובה – אני מזמין גם אתכם לתת לעצמכם את אותו הריפוי שאני נתתי לעצמי דרך הסיפור הזה:

אני מזמין אתכם לבדוק בכנות גדולה, בכל מקום בחיים שלכם שבו אתם מבקשים הנחה כלשהי (לווא דווקא כספית, אלא גם רגשית או אחרת): האם אתם באמת צריכים אותה? האם באמת חסר לכם? האם באמת אין לכם? או שאולי בעצם יש לכם והכל בסדר?

אני מזמין אתכם לצאת מהכחשה ולהיזכר מחדש בשפע האמיתי שיש לכם (בכל התחומים), אני מזמין אתכם להיזכר מחדש איך זה מרגיש לבטוח, איך זה מרגיש להיזכר בידיעה העמוקה ביותר של הלב שהכל בסדר, ואיך זה מרגיש כשאפשר שוב לנשום ו…

לתת אמון בעצמכם, לתת אמון בחיים.