לאור לומד להנדס בניין 🙂
מאוד מאתגר אותי ללכת לים עם לאור (בן שנה ועשרה חודשים)… איך שמגיעים לחוף הוא מיד מנסה לרוץ כמו איזה סוס פרא חסר מעצורים ישר לתוך הגלים, לא מעניין אותו כלום! אין בו טיפת פחד! לא אכפת לו אם יטבע – הוא רוצה לתוך הגלים ויהי מה!
ומילא אם זה היה כל העניין.. אבל זה הרבה יותר מאתגר מזה, כי הוא רוצה להיות שם בגלים – רק לבד! הוא ממש כועס עליי ובוכה אם אני מנסה לשמור עליו ולהחזיק אותו שלא יפול ויטבע.
אז מצעתי את עצמי בדילמה; מצד אחד אני רוצה לשמור עליו ואין מצב שאתן למשהו לקרות לו. אבל מצד שני אני רוצה לכבד את הרצון החופשי והמאוד ברור שלו, את ההתלהבות, את הסקרנות ואת הדרך הטבעית שלו לחקור את העולם.
אז מצאתי את עצמי עומד שם לידו במרחק בטוח מספיק כדי שאוכל מייד לשלוף אותו מהמים אם הוא נופל, אבל בו זמנית מבלי להחזיק אותו (כמובן שהוא עם מצופים.. מזל שלזה הוא הסכים ברצון).
וככה, במשך זמן רב הייתי איתו שם, צופה בו נאבק בגלים, הגלים שוטפים ומפילים אותו פעם אחר פעם, הפרצוץ המתוק שלו נשטף במי מלח, העיניים קצת שורפות, זה מאתגר אותו מאוד, אבל הוא לא מתייאש! שוב ושוב, בכל פעם כזאת, הוא שוב קם ונעמד מול הגלים, מתרסק ומתרומם מחדש.
מנפילה לנפילה ראיתי כיצד הוא לומד יותר ויותר איך להתמודד עם הים הגועש. תוך איזה רבע שעה אינטנסיבית שכזאת קלטתי שפתאום הוא לא נופל כמעט יותר בכלל! הוא הבין איך עושים את זה! מדהים!
זה היה פשוט מחזה – מופלא!! וואוו!!
הרגשתי גאווה והתפעלות אינסופית מהיצור הקטן והעוצמתי הזה!!
הוא רצה ללמוד משהו,
הוא רצה ללמוד אותו לבד,
הוא רצה ללמוד בדרך הייחודית שלו,
וזה בדיוק מה שהוא עשה – הוא הצליח בזה!
מצד אחד כל כך שמחתי שלא כיביתי אותו עם החרדות שלי (שלא יטבע!!), וגם שלא כפיתי עליו את צורת המחשבה והתבניות שלי של ״איך אמורים לעשות את זה״. שמחתי שהצלחתי – לא להפריע למי שהוא, לא להרוס בו את התנועה הטבעית והמופלאה שלו.
ומן הצד השני, שמחתי גם מאוד שלא נטשתי את הצרכים שלי כאבא, שמחתי שמצאתי את הדרך שלי להגן על הילד שלי ולהרגיש מספיק בטוח ורגוע – מבלי להפריע לזרימה הטבעית שלו.
ואחרי שחזרנו הביתה, כשלאור כבר הלך לישון ונשארתי בשקט בסלון, חשבתי לעצמי: מדהים לראות כמה שילדים רוצים ואוהבים וכמהים ללמוד, לגדול ולהתפתח, גם אם הם נתקלים באתגרים גדולים (ממש כמו שלאור חווה היום בים).
מדהים לראות.. כשהם רוצים ללמוד משהו – אף אחד לא יעצור אותם! אף אחד!
אז למה לעזאזל בבתי ספר מנסים להכריח ילדים ללמוד?!
זה כמו להכריח אותם לנשום, מה ההגיון בזה?
הריי זה מה שהם הכי רוצים בין כה וכה.
כי הריי, אין שום דבר בעולם הזה שכיף יותר לילדים מאשר:
לחקור, ולגלות וללמוד – וכמה שיותר.
וחשבתי לעצמי, שאם אנחנו מנסים להכריח את הילדים ללמוד – אז כנראה שאנחנו עושים משהו ממש, ממש, לא נכון! כנראה שבאיזשהו אופן טראגי כיבינו, המתנו, או הרסנו לו, את החדווה ואת הדחף הכי טבעי והכי ראשוני שלו.
ונדמה לי גם, שכל ניסיון לגרום לילד ללמוד, להכריח או לכפות עליו ללמוד – כל אלה – הם בדיוק, בדיוק, מה שמכבה וממית בו עוד יותר את חדוות הלמידה.
כך שבמקום לשאול: איך לעזאזל נגרום לילד המופרע הזה לשבת וללמוד?!
נוכל אולי לשאול: מדוע לעזאזל הפרענו לילד המופלא הזה ללמוד?!
