כמו שאי אפשר ללכת דרומה ולהתקדם צפונה, כך גם אי אפשר להתמקד בבעיות ובמה לא בסדר ולהתקדם למצב של שימחה, הרגשה טובה או אושר 🙂

הדרך לשימחה, עונג ואושר עשויה מצעדים של שימחה, עונג ואושר. כל צעד קטן בכיוון של שימחה, עונג ואושר מגדיל ומעצים עוד ועוד את היכולת של מערכת העצבים להכיל ולהוליך דרכה עוד ועוד שימחה, עונג ואושר.

וזה הרגל, זה פשוט הרגל. מי שרגיל להתמקד במה שלא בסדר, מי שרגיל להתמקד בלנסות לפתור בעיות, בעצם מרגיל את עצמו… בדיוק לזה: להתמקד עוד ועוד במה שלא בסדר ובבעיות.

כך, באופן לא מודע, זה הופך להיות ההרגל האוטומטי. כך, באופן לא מודע, רק חווים עוד ועוד תחושה שמשהו לא בסדר ושיש בעיות. כי זה ההרגל שטיפחנו.

וכן, בהחלט, חשוב לומר ולהדגיש: לתת מקום לכל הקושי והכאב הקיימים בתוכנו זה לא רק בסדר גמור, אלא גם חשוב מאוד! כמובן!

קודם כל כי זה נותן לנו ביטחון שאכן יש מקום אמיתי לכל כולנו, שכל מה שאנחנו מרגישים הוא חשוב ושאנחנו עצמנו חשובים. ושנית, בגלל שזה שם ואנחנו ממש לא רוצים להכחיש או להתעלם מזה, מגיע לנו לקבל מקום מלא ואמיתי לכל מה שאנחנו.

אבל, חשוב להבין, אם אנחנו מתרגלים להתמקד *אך ורק* בקושי והכאב שקיימים אז בזמן הזה אנחנו למעשה גם – מכחישים ומתעלמים (!) מכל הדברים האחרים שקיימים באותה המידה! כמו למשל, כל מה שנעים ויפה, או כל מה שמרגיע, מאזן, משקיט ומרחיב את ליבנו.

הריי גם זה קיים בדיוק באותה המידה! וחשוב כל כך לא להתעלם או להכחיש, לא את הקושי אך בו זמנית גם – לא את הצד השני!

חשוב לזכור: קבלה של הקושי זה עניין חשוב מאוד, ויחד עם זאת – זהו שלב! זוהי רק ההתחלה, זה לא הסוף! קבלה עצמית מלאה היא רק הקרקע (והקרקע מאוד חשובה כמובן). ומתוך הקרקע ממשיכים לצמוח עוד ועוד ועוד. מה צומח? הטוב, הנעים, השקט, השימחה, העונג, האושר.

ומה שאנחנו מייצרים ומשקמים ומעמיקים בתוכנו בדרך הזאת הוא את היכולת הטבעית של מערכת הגוף-נפש שלנו לרפא ולהחזיר את עצמה לאיזון, להרמוניה ולמצב של בריאות, בכל פעם שמשהו מוציא אותה מהאיזון הטבעי הזה.

ההתניה הישנה

מי שרגיל להרגיש טוב רק אחרי שפתר בעיה, יצור בתוכו התניה לא מודעת: לחפש עוד ועוד בעיות (מתוך האמונה שהוא צריך לפתור בעיות כדי להרגיש טוב לאחר מכן).

מי שרגיל להרגיש שימחה והקלה רק אחרי שהרגיש כאב וסבל, יצור בתוכו התניה לא מודעת: לחפש ולהעצים בתוכו עוד ועוד כאב וסבל (מתוך האמונה שהוא צריך להרגיש אותם כדי להרגיש שימחה והקלה אחר כך, כשיחלפו).

וזה בעצם מה שקורה, לצערי, הרבה פעמים בגישות טיפול מסויימות – הטיפול עצמו מעצים אצל המטופל את ההתניה של לחפש ״מה לא בסדר״ או מה ״הבעיה״, כדי להתמקד בהם, להרגיש אותם לעומק ולנסות לפתור אותם, כדי – להרגיש טוב… אחר כך.

כל הלופ הלא מודע הזה, כל ההתניה הלא מודעת הזאת יוצרת כמו ״התמכרות״ לבעיות, לכאב ולסבל, התמכרות לאינטנסיביות הרגשית הגדולה, מעלה מטה, מעלה מטה. וזה, בעצם, יוצר ומקבע דפוס של חוסר יציבות או תנודתיות רגשית מתמדת.

ובאמת, פעם כאשר הייתי עובד עם אנשים בדרך הזאת אז היינו חווים הרבה פעמים טיפולים מדהימים, עם שיחרור רגשי גדול והיינו מאוד מתרגשים מהעוצמה שהייתה בו ומאמינים שזה אומר שקרה ריפוי גדול.

וזה היה נראה תמיד כאילו ״זהו, עכשיו זה נפתור סופית״, אבל אז, כמעט תמיד, היו חוזרים האנשים במפגש הבא בדיוק באותו המצב, שוב עם אותו הקושי, או עם קושי אחר כלשהו. בלופ. והתחלתי להבין שמשהו לא באמת עובד פה, שיש פה מעין התמכרות מעגלית.

אז התחלתי לחקור ולגלות לאט לאט דרך אחרת לגמרי, דרך חדשה.

הדרך האחרת

והדרך האחרת היא ליצור במערכת העצבים התניה חדשה לגמרי, כזאת שאומרת שהרגשה טובה באה מתוך…הרגשה טובה 🙂 כזאת שאומרת ששימחה באה מתוך… שימחה 🙂

זאת אומרת – ללא ההתניה שאומרת שצריך להרגיש קודם כל רע לפני שמרגישים טוב. ללא ההתניה שאומרת שצריך קודם כל ליצור ולהתמקד בבעיות כדי שיהיה אפשר אחרי זה לפתור אותן ואז להרגיש הקלה.

הדרך האחרת מדברת על להרגיש טוב באופן ישיר.
ולכן גם על להרגיש טוב באופן יציב.
כי זה יוצר יציבות כך.

התרחבות על דרך האושר והשימחה

בחוויה שלי, כבר זמן מה שאני לא ״מטפל״ יותר, כי ״מטפל״ בהגדרה שלי מתמקד בקשיים ובעיות ועוזר לאנשים לפתור אותם. בשלב מסויים בחרתי לצאת הדפוס הזה, בחרתי להפסיק להעצים את ההתניה הכואבת הזאת אצלי ואצל האנשים שבאים אליי.

מה אני כן? אני מלווה אנשים בהתרחבות שלהם על דרך השקט, הביטחון, השימחה, ההקלה, העונג והאושר. אני עוזר לאנשים להרחיב את היכולת להכיל ולהוליך עוד ועוד חיים, להרגיש יותר ויותר טוב.

וכשהיכולת להכיל את הטוב הזה מתרחבת אז מפסיקים ליצור בעיות וסבל, באופן מאוד טבעי ואורגני. לאט לאט (או מהר מהר לפעמים) הבעיות נפתרות מעצמן והסבל מתפוגג מעצמו, באופן מאוד טבעי, פשוט משום שמפסיקים ליצור אותם, להתמקד בהם ולהעצים אותם.

זה קורה, בין השאר, פשוט בגלל שמפסיקים להתמקד במה שלא רוצים ומתחילים להתמקד במה שכן רוצים. כי כשהולכים צפונה, הפלא ופלא (ובניגוד להליכה דרומה), מגלים שמתקדמים צפונה 🙂

בצורות מגוונות ורבות, זה מה שאנחנו עושים בעבודה הקבוצתית, בפגישות האישיות והזוגיות. וזה גם מה שאני מתרגל בכלל בחיים האישיים שלי.

זה לא שאני לא חווה יותר קשיים, כאבים, פחדים וכו׳, כמובן שאני חווה אותם. אבל אני מטפח במערכת שלי את היכולת הטבעית לחזור באופן קל ומהיר ופשוט יותר לאיזון הנעים והבריא והנכון שלה. ולאט לאט אני פחות ופחות צריך ״לעשות״ שזה יקרה וזה קורה יותר ויותר מעצמו. זאת דרך חיים שהולכת ומעמיקה.

זה פשוט מה שאני עושה, ויותר ויותר, מרגע לרגע. זאת דרך חיים שבה שמים את המיקוד, וצועדים בהנאה, על אבני המדרכה עשויות השקט, הביטחון, ההקלה והשימחה.

זהו המיקוד בחיים שלי,
זאת הגישה וזאת התחושה וכך
כל צעד הוא בעצם כבר
ההגעה למטרה.