אתמול, ממש יום לפני שטסנו לחו״ל לשבוע, צופי פתאום גילתה שהיא חייבת לסדר בדחיפות איזה עניין בירוקרטי מעצבן שהיא הייתה אמורה לסדר לפני חודשים ולא ידעה.
והיא חשבה שהיא אכן סידרה את זה אתמול, אבל היום, ממש לפני שעה, כשהגענו למלון, פתאום היא גילתה שהעניין בעצם לא סודר ושעכשיו גם אין לה אפשרות לטפל בזה מחו״ל. ואני, ישר עלתה בי מלא ביקורת עליה:
״את כזאת לא אחראית! את כל כך לא מחוברת למציאות!״ שמעתי את המחשבות בתוך ראשי מטיחות בה, נוזפות בה בכעס והאשמה.
וכמעט שמצאתי את עצמי אומר לה בקול רם את המילים הביקורתיות האלה, וכמעט שכבר ראיתי את שרשרת האירועים הטראגית הישנה והמוכרת כל כך הולכת להשתחזר שוב מול עיניי:
השרשרת של ביקורת, שגורמת להעלבות ופגיעה, שמייצרת התגוננות והאשמה בחזרה, שמייצרת עוד פגיעה והעלבות, ואז עוד התגוננות, והאשמה וכאב וכעס ועלבון, ולא מבינים ולא רואים אותי, והתרחקות ו…..
אבל לשימחתי הצלחתי לעצור שם לרגע, להרגיש ולשים לב שמשהו במילים האלה לא באמת נעים או נכון לי בכלל, ולהחליט שאני פשוט לא הולך עכשיו לשחזר שוב את מעגל הכאב והריחוק המוכר הזה..
לשימחתי העצירה וההסכמה לשהות לרגע אחד ולהרגיש את מה שמתחולל בתוכי גרמה לי להבין שיש שם משהו אחר לגמרי מתחת.
״מה בעצם אני באמת רוצה להגיד לה עכשיו? מה באמת אני מרגיש מאחורי הביקורת הזאת? מה הכנות העמוקה יותר של הלב שלי ברגע זה״ שאלתי את עצמי מבפנים, ועצרתי לכמה רגעים להקשיב פנימה.
ופתאום זה עלה מתוכי בבירור, פתאום שמעתי את המילים עולות מליבי:
״אני כ״כ אוהב אותך, כ״כ אכפת לי ממך, אני כ״כ רוצה לדאוג לך שיהיה לך טוב ושהכל יסתדר, רוצה לתמוך בך במצב הזה אבל מרגיש כל כך חסר אונים, ועצוב, וכואב, ומפחד, כי אני פשוט לא יודע איך..״.
וחשבתי לעצמי:
איזה מוזר, הזוי וטראגי, שמה שאני מרגיש הוא כל כך הרבה אהבה ואכפתיות כלפי הנשמה המתוקה הזאת, אבל המילים האוטומטיות שרוצות לצאת מתוכי באותו הרגע הן בכלל מילים של ביקורתיות..
באותו הרגע עצרתי את השיחה הפנימית שלי ושיתפתי אותה בכל זה. היא כל כך שמחה שראיתי את זה בזמן וששיתפתי אותה בכנות העמוקה והאוהבת שלי במקום להטיח בה בחוסר מודעות ביקורת מכאיבה.
״זה משנה לחלוטין את הכל כשבמקום לבקר אותי אתה אומר את זה ככה, בכנות מלאה״ היא אמרה ״האחד כואב כ״כ, והשני כל כך נעים..״.
ואני כל הזמן תוהה על ״מכשיר התרגום״ המוזר הזה שלנו שלוקח את האהבה והאכפתיות העמוקה של ליבנו ומתרגם אותה למילים של ביקורת.. כמה זה טראגי כשזה יוצא עקום ומכאיב במקום ישר ונעים.
אבל הרגע הזה הרגיש כמו ״ניצחון״ קטן, עוד רגע שבו הצלחתי לעצור שיחזור של טרגדיה אוטומטית וידועה מראש, למצוא את הכנות האמיתית של ליבי ולבטא אותה – ככה כמו שהיא באמת עמוק בפנים.
כל רגע כזה הוא רק טיפה אחת.. אבל כל טיפה כזאת נותנת עוד השראה להמשיך ולהעמיק בדרך המופלאה הזאת, ולהפוך אותה… לדרך היחידה.
