כשהייתי בן 3 רציתי להיות כבר בן 4. כשהייתי בן 4 רציתי כבר להיות בן 5. כשהייתי בגן רציתי כבר להיות בכיתה א'. כשהייתי בכיתה א' רק רציתי כבר להיות בתיכון.

כשהייתי בתיכון רק רציתי כבר שיגמר הביה"ס. כשהייתי בצבא רק רציתי כבר להשתחרר. ורוב חיי, באמצע השבוע רק רציתי כבר שיבוא הסופ"ש.

ונראה לי שאפשר להמשיך את הכיוון הזה עוד ועוד – בכל כך הרבה רגעים קטנים כגדולים רציתי כבר להיות ברגע הבא, ברגע קודם או ברגע אחר.

אבל ככל שעברו הזמן והשנים בחיי, ככל שהתבגרתי, התחלתי לאט לאט להבין, יותר ויותר, את הערך… הערך של החיים, הערך של הרגע הזה, כל רגע, נעים ולא נעים, שמח או עצוב, בריא או חולה.

אולי היו אלה הרגעים בבית החולים לפני שנים רבות בהם האמנתי שאני עומד למות, אולי זאת פשוט העובדה שאני עוד כמה חודשים בן 40 ומתחיל להתקרב ל"צד השני", אולי אלה הן מיליון תובנות וחוויות רוחניות כאלה ואחרות שעברתי וראיתי לאורך הדרך, מי יודע…

אבל זה נהיה יותר ויותר ברור, שאין חזרה בזמן, שכל רגע יכול להחוות באמת רק פעם אחת בלבד ולעולם לא יחזור שוב, שאת כל גיל שבו אני נמצא אני חווה רק שנה אחת בלבד ולעולם אחווה אותו שוב ושאותו הדבר נכון גם לגבי כל יום ושעה ודקה ושניה בחיי.

וההבנה הזאת עושה לי שקט עכשיו, כי ממקומי ומצבי בחיי עכשיו אני מרגיש שבגדול לא הייתי רוצה להיות בשום רגע או מקום או מצב אחר, לא לחזור אחורה ולא להגיע כבר הלאה.

אני רוצה רק להיות, פה, עכשיו, ברגע הזה, בגיל הזה, במצב הבריאותי והזוגי והמשפחתי והכלכלי וההגשמתי והפסיכולוגי והרגשי הזה.

לא בגלל שהוא המצב הכי "טוב" בעולם, כי הוא לווא דווקא וכי יכול להיות תמיד הרבה יותר טוב.

ולווא דווקא בגלל שהוא בהכרח נעים לי כל הזמן, כי הרבה פעמים הוא הכי לא נעים לי בעולם בלשון המעטה. אלא פשוט בגלל שהוא – חד פעמי ולא יחזור שוב לעולם.

בגלל זה אני רוצה לחוות אותו עכשיו, לשים לב למלא מלא פרטים וגוונים ורבדים קטנים ועדינים בתוכו שנורא קל לפספס כאשר ממהרים להגיע כבר לרגע אחר.

אני רוצה להנות מהחיים שקיבלתי פה, על פני האדמה הזאת, בגוף הזה, בתקופה הזאת של האנושות, בסיפור האישי המאוד מסויים הזה שהתגלגלתי לתוכו.

אני רוצה להנות, לווא דווקא ממשהו מסויים בחיים (למרות שכמובן שגם) אלא מעצם החיים עצמם, מעצם חווית החיים עצמה, מעצם החוויה האנושית הזאת עצמה.

וכאשר מה שמעניין ומכוון אותי פה בחיים אלה הוא הרצון להנות מהם, אז מה שאני עושה הוא, מרגע לרגע, ממצב למצב, מחוויה לחוויה, זה לשאול שאלות כגון:

מה נעים לי ברגע הזה?
מה מהנה לי ברגע הזה?
מה אני אוהב ברגע הזה?
מה אני מעריך ברגע הזה?
מה לא מובן לי מאליו עכשיו?
על מה אני מודה ברגע הזה?

אין לי בהכרח צורך לענות כי השאלות מכוונות את תשומת ליבי ואת תודעתי אל התשובה, רק מעצם השאלה עצמה. אבל אפשר גם לענות, אפשר גם ממש במודע לשים לב כל מיני דברים, בין אם גדולים ובין אם ממש קטנים ונסתרים ועדינים.

וגם אם הדברים הנעימים האלה הם רק אחוז אחד בלבד מתוך החוויה כולה ו99 אחוזים אחרים הם לא נעימים…

עדיין, אני לא רוצה לפספס את האחוז האחד הזה, כי הוא מאזן ומרגיע ומייצב ומשלים לי את החוויה כולה וכך מאפשר לי להנות ממנה ובתוכה הרבה יותר, גם אם היא חוויה שבהגדרה נקראת קשה או מאתגרת מאוד.

וכמובן שעדיין בהמון רגעים ומצבים בחיי עולה בתוכי הרצון להיות כבר ברגע או במצב אחר, אבל הכוונה הזאת להנות מהזמן שקיבלתי פה על פני האדמה, מהרגעים הקטנים בחיי, היא הבית שלי, היא הכוונה שאליה אני חוזר, שוב ושוב.

היא מה שאני בוחר ללמוד וללמד את עצמי שוב ושוב, עוד ועוד, היא מה שאני מתאמן, מתרגל ומתרגל אליו, יותר ויותר, מרגע לרגע.

וכמובן שאפשר ומותר ונפלא וגם נהדר וחשוב לרצות לשפר, לפתח, לשדרג, לדייק ולהפוך את חיינו לנפלאים ונעימים ונכונים וטובים ותואמים יותר ויותר למה שליבנו מבקש עבורנו, בכל רובד ותחום אפשרי. כמובן כמובן.

פשוט… תוך כדי תנועת היצירה וההגשמה, תוך כדי הצעידה אל מימוש והגשמת יעדים אלו ואחרים, גיליתי שהכי נעים לי ושהכי כיף לי, זה להנות – מהיצירה עצמה, מהדרך, מהצעדים. מהחיים.