הרבה פעמים בעבר, כאשר אנשים קרובים אליי אמרו דברים שהכאיבו לי או התנהגו בצורה שפגעה בי, הייתי אוטומטית תוקף בחזרה, כדי להגן על עצמי, ואז הם היו נפגעים עוד, ואז תוקפים יותר, ואז אני, ואז.. פיצוץ.
ותמיד אחר כך, כשהייתי משחזר לעצמי מה לעזאזל קרה שם, ראיתי שאם רק הייתי מספיק אמיץ ואותנטי באותו הרגע שנפגעתי, אז במקום להגן ולתקוף אותם בחזרה, בעצם הייתי רוצה פשוט… לפרוץ בבכי.
בכי אמיתי כזה, קורע לב, כמו של ילדים. הייתי רוצה פשוט לבטא את הכאב שלי, לתת לו מקום, להראות אותו, להראות את הפגיעות שלי, במלואה.
אבל תמיד עצרתי את זה, עצרתי את הבכי שרצה לפרוץ מתוכי, עצרתי את הפגיעות שרצתה פתאום להתגלות, החזקתי הכי חזק שרק יכולתי במסיכה שלי, שלא תיפגע, שלא תיפול לי לרגע, כדי שלא יראו אותי, שלא יראו… שאני רק ילד קטן.
וכך תמיד מצאתי את עצמי מגן מפני האפשרות (שהפחידה אותי עד מוות) שהאדם שכאן מולי עכשיו יוכל לראות אותי באמת מבעד למסיכה, לראות את הפגיעות שלי.
לבחור מחדש
אבל לאחרונה מצאתי את עצמי בוחר מחדש ברגעים כאלה. למשל עם צופי, אהובתי, בסיטואציה כואבת מאוד שחווינו לאחרונה:
ברגע שכפתורים מאוד כואבים נלחצו וכאב עצום עלה, ברגע שכל האינסטינקטים ההישרדותיים שלי ביקשו רק להגן ולתקוף, חזק ככל האפשר, כמו חיה פצועה – עצרתי בתוכי. ועשיתי בחירה מודעת:
אני לא הולך להגן או לתקוף אותה, אני לא אפגע בה עכשיו כדי לנסות להגן על עצמי מפגיעה, אלא אני הולך עכשיו פשוט לכאוב את הכאב שלי, כאן ועכשיו, לידה.
ואני לא הולך להסתיר את הכאב שלי יותר, אני הולך להרשות לו לצאת ולבטא את עצמו בכל דרך שהוא מבקש ברגע זה.
אני הולך לבכות, אני הולך למרר בבכי, אני הולך להרשות לעצמי לחשוף את הלב שלי, הכואב והפצוע כל כך. אני הולך להרשות לילד שבתוכי להתגלות כאן עכשיו, מול עצמי ומולה.
ומה שקרה שם היה באמת מופלא ומרפא, כי כשבמקום להגן ולתקוף אותה הרשתי לעצמי לחשוף ככה את הלב שלי מול עצמי ומולה, אז הכאב והפגיעות החשופה שלי נגעו גם בה, עמוקות, בלב.
ובמקום להתקשח עוד, ובמקום להגן ולתקוף עוד, היא פשוט ניגשה אליי בדממה, שמה לי יד אוהבת על הרגל, ופשוט הייתה איתי שם ביחד מתוך הפגיעות החשופה שלה, בכאב הזה, המשותף שלנו.
וכך חזרנו באותו רגע להיות שוב באמת ביחד, בלב, האחת עם השני, חזרנו להיות בקירבה, חזרנו לתת מקום לאהבה.
הנס של הפגיעות
ובעיני מה שקרה שם היה נס של ממש, מאורע מופלא ולא מובן מאליו בכלל, מאורע שאני מרגיש צורך לציין ולחגוג בתוך עצמי.
זה היה רגע של ״ניצחון״ אמיתי לדרך של הפגיעות, הדרך של הקירבה, הדרך של להרשות לילד הקטן והפגיע כל כך שבתוכי מקום בעולם הזה.
הדרך שבה אינני צריך יותר להרגיש אשם או להתבייש בפגיעות שלי.
וגם הדרך שבה אינני צריך יותר להסתיר או להגן על הפגיעות שלי (על ידי התקפה של מישהו אחר) בשביל להרגיש בטוח בעולם הזה.
כי הראתי והוכחתי לעצמי בפועל, שלפגיעות יש כוח עצום כאשר אני מסכים להראות אותה באמת. כוח שיכול לגעת בליבו של האדם שמולי ולהמיס אותו, וכך לפרוק גם אותו מן השיריון והחרב שלו.
וכך חוויתי בפועל, שזה אכן אפשרי להשאר חשוף ופגיע לחלוטין, ובו זמנית גם להרגיש בטוח ומוגן לחלוטין במפגש שלי עם אנשים.
והחירות הפנימית והחיצונית המופלאה הזאת היא משהו עצום בעיניי, היא לא פחות מאשר נס בעיניי.
ואת הנס הקטן (גדול) הזה אני מבקש לחגוג היום, כאן ביחד אתכם, וכך גם להזכיר לעצמי, ולכל מי שרוצה להיזכר כאן ביחד איתי:
שקירבה ופגיעות רגשית מלאה אכן יכולה להתקיים בו זמנית עם תחושת ביטחון מלאה, ושלא צריך יותר לבחור ביניהם במפגש עם אנשים.
כן, זה אפשרי.
