לפני כמה ימים הייתה לי יומולדת 38. אמא שלי כתבה לי בבוקר ברכה בוואטסאפ אבל אני נורא רציתי עמוק בלב שהיא גם תתקשר אליי בטלפון (היא גרה שעתיים נסיעה ממני לכן לא ציפיתי שנפגש פיזית), נורא רציתי לשמוע את הקול של אמא שלי שמברכת אותי, להרגיש אהוב… אבל לא…

היום עבר בשעה 18:00 בערך קלטתי שהיא עדיין לא התקשרה והתחלתי לקלוט שאולי היא גם לא תתקשר בכלל. ומשום שעוד רגע עמדתי להתחיל להנחות מפגש גדול עבור כל קהילת בוגרי קבוצות התראפיה שלי (שהיה מדהים!!), ידעתי שאם זה לא יקרה עכשיו אז זה כבר לא יקרה היום בכלל.

התחלתי להרגיש עצב שוטף אותי, הרגשתי נטוש, תחושות ישנות וכואבות עלו מתוך הגוף שלי יחד עם מחשבות כמו ״אני לא אהוב ולא חשוב באמת לאף אחד, לאף אחד לא באמת אכפת ממני…״. כמו ילד קטן וחמוד, כל כך רציתי לקבל אהבה מאמא ביום ההולדת שלי..

צופי בת זוגתי הייתה יחד איתי באוטו בדרך למפגש ושיתפתי אותה בהכל, והיא הזכירה לי את משהו חשוב שאנחנו מתרגלים ומלמדים – שאני יכול לדאוג לצרכים שלי ושאני לא חייב יותר להיות ״צרכן״ ולחכות בשביל זה למישהו אחר, ושאם כ״כ חשוב לי לדבר עם אמא שלי אז אני יכול גם פשוט… להתקשר אליה בעצמי 🙂

בשניה הראשונה עלתה בי התנגדות אוטומטית ״מה פתאום שאני אתקשר?! זה היומולדת שלי, היא אמא שלי אז היא אמורה להתקשר אליי ולא אני אליה!״ ויחד עם ההתנגדות עלתה גם מן תקווה ילדית חמודה, רצון מתוק – להיות ילד ושמישהו אחר יקח אחריות על מילוי הצרכים שלי…

אבל בשניה הבאה נזכרתי כמה שהלב שלי חשוב לי, וכמה שהצרכים שלי חשובים לי, ושעשיתי כבר בחירה עמוקה – להחזיר את הכוח שלי אליי, לדאוג לצרכים שלי במקום להמתין או לצפות מאחרים שיעשו זאת בשבילי ואז להתאכזב אם הם לא עושים זאת כמו שאני רציתי.

נזכרתי בכל אינספור המקרים בעבר שלי שבהם פעלתי כך בתקווה שאחרים יקחו אחריות לענות על צרכיי וזה לא קרה כמו שרציתי, וכמה שזה הרגיש נורא ואיום לנוע בחיים מתוך עמדה של ״צרכן״ חסר ישע שתלוי באחרים כדי לקבל מענה לצרכיו.

נזכרתי שעשיתי כבר מזמן בחירה לסיים עם הפרק הזה בחיים שלי, ונזכרתי שבחרתי להפסיק עם המשחק הזה שבו אני מנסה לגרום לאחרים לדאוג לצרכי באמצעות מניפולציות כמו גרימת אשמה מתוך דרמה רגשית, או באמצעות שאני ״מעניש״ אותם ע״י התרחקות וסגירת הלב אליהם.

נזכרתי במה שכבר מזמן הבנתי – שכאשר אני ״מעניש״ אותם אני בעצם מעניש קודם כל את עצמי משום ש*אני* נשאר כך ללא מענה לצרכים שלי:

משום שבזמן שאני עסוק בלנסות לגרום לאחרים להבין שהם ״אמורים״ כביכול לדאוג לצרכים שלי ולכעוס עליהם על כך שהם לא עושים זאת טוב מספיק – אני בעצמי בעצם מסרב לדאוג לצרכים שלי וכך צרכיי נשארים נטושים וחסרי מענה, אבל לא על ידם אלא על ידי *עצמי*.

נזכרתי שאם אני רוצה לשמוע את אמא שלי מברכת אותי ביומולדת שלי בטלפון, ואם במקרה היא לא התקשרה מסיבה כלשהי (שעדיין לא ידעתי) אז… אני יכול להתקשר! ואז באמת מייד התקשרתי, ואיך שהיא ענתה התחלתי לשיר לעצמי בקול רם ״היום יומולדת…״ והיא הצטרפה 🙂

וסיפרתי לה את כל מה שהרגשתי ועברתי עד שהתקשרתי, וכמה רציתי לשמוע אותה היום מברכת אותי בטלפון, ושהחלטתי פשוט לתת את זה לעצמי, להתקשר ולבקש את מה שאני צריך וכך לאפשר לעצמי לקבל את זה.

והיא סיפרה לי ישר שלא התקשרה פשוט כי אמרתי לה שאהיה ביום הזה ממש עסוק והיא רצתה להיות רגישה אליי ולא להציק לי, פשוט כי אכפת לה ממני (ולא להפך כמו שהמחשבות סיפרו לי). היא ממש שמחה שהתקשרתי וביקשתי ושמחה על האפשרות שניתנה לה לברך אותי, ועשתה זאת בהמון מילים אוהבות.

ואני כ״כ התרגשתי מזה… וגם הרגשתי כ״כ טוב עם עצמי, הרגשתי מלא עוצמה וכוח משום ששוב בחרתי לא לנטוש את עצמי, לא לנטוש את הצרכים שלי, משום ששוב דאגתי לעצמי בפועל.

הרגשתי טוב כ״כ עם עצמי, משום שבמקום לפעול בדפוס הישן ולתת את כל הכוח שלי לאחרים, להמתין להם ולצפות מהם שיזכרו לדאוג לי ואז לכעוס עליהם שהם לא עושים זאת כמו שאני רוצה – דילגתי על החלק האמצעי ופשוט נתתי את זה, כך, בעצמי לעצמי.

ואין שום דבר נפלא יותר מאשר להיזכר,
שעכשיו אני כבר אדם בוגר,
שיש לי אפשרות לענות על כל צרכיי,
בין אם לבדי או בין אם דרך בקשה והסכמה כנה
לקבל באמת וללא תנאים (למשל ללא התנאי שהם יתקשרו קודם),
מאחרים, מחברים, ממשפחתי ומהוריי.

(בתמונה למעלה: אני על הידיים של אמא)