אנחנו, בני האדם, יצורים כל כך מעניינים;
כדי לא לפגוש ישירות פצעים\כאבים מסויימים, אנחנו אנחנו מוכנים לחיות חיים שלמים בניתוק ובוויתור, חיים שלמים שבהם אנחנו בעצם פוגשים את אותו הכאב שוב ושוב בגלל ההמנעות שלנו מלפגוש אותו ישירות.
זה בדיוק כמו אדם שנכנסה לו זכוכית לרגל; הוא יודע שעל מנת להוציא אותה יש צורך לגעת שם, ושאם יגעו זה יכאב. לאיזה רגע אחד. וגם אם יקחו עוד כמה ימים או שבועות – זה ירפא באמת.
אבל בגלל הפחד שלו מהכאב הרגעי הזה הוא מוכן להשאיר את הזכוכית ברגל וללכת ככה, במשך שנים, ולכאוב יום אחרי יום את אותו הכאב.
הוא מוכן לכאוב יום אחרי יום את הכאב הזה,
הוא מוכן לכאוב אותו במשך שנים על גבי שנים,
הוא מוכן לכאוב אותו חיים שלמים,
רק כדי לא לכאוב אותו –
לרגע אחד.
וככה גם אנחנו מתנהגים עם הפצע והכאב הנפשי שלנו, ואני שואל –
האם לא עדיף לפגוש אותו פעם אחת לעומק כדי להביא ריפוי שורשי?
וגם אם זה לא רק פעם אחת, גם אם זאת תקופה קצרה כלשהי שבה באמת פוגשים לעומק, עוד ועוד, את כל השכבות, אבל מגיעים אל ריפוי עמוק אמיתי – האם זה לא עדיף על פני חיים שלמים של סבל מתמיד?
אפשר לעבור דרך זה, וגם לא חייבים לעשות את זה לבד, אפשר לעשות את זה ביחד (ולפעמים רק ביחד עם ליווי אוהב זה מרגיש אפשרי), זה הרבה פחות גרוע ממה שמדמיינים, הרבה פחות כואב ממה שחושבים, והרבה פחות נורא מאשר חיים שלמים של בריחה וניתוק, ושיחזור מתמיד של הכאב.
ואתם יודעים משהו, לא רק שזה הרבה פחות נורא ממה שמדמיינים, אלא שלרוב זה אפילו ממש נעים לגעת ולהתחבר באמת, ולאפשר שוב זרימת חיים במקום שבו היא הייתה חסומה, ולשחרר, סוף סוף, את מה שהיה תקוע שם בתוכנו כל השנים…. את הלב שלנו. כן.
