״אתמול בלילה לא ישנתי כמעט בכלל, וגם לא בשבועיים האחרונים.. לאור קם בלילות כל 40 דקות בערך… אנחנו בגמילה מהנקת לילה… אני מתפרק, ממש קשה לי. להיות הורה זה ממש ממש קשה״, כך כתבתי היום לחבר טוב. ואז מחקתי את ההודעה.

החבר שראה רק את ההודעה המחוקה שאל ״מה כתבת? למה מחקת?״, אז הסברתי לו ״החלטתי שאני רוצה להפסיק לספר לעצמי סיפורים שלא באמת עושים לי נעים. הבנתי שהם לא האמת שלי ושאני רוצה לספר רק סיפורים שבאמת עושים לי נעים. כי הם האמת שלי״.

והמשכתי לשתף אותו, בטון כזה שאין בו דרמה ״אז קמתי 10 פעמים בלילה, אז לא ישנתי כבר שבועיים כמעט…. בא לי לספר לעצמי סיפור אחר, בא לי לספר לעצמי שנעים לי, שכיף לי, ושהורות זה כיף. זה עושה לי הרבה יותר נעים בגוף – פשוט כי זאת אכן האמת הכנה שלי.״

והיום בערב, לפני שהלכנו לישון (לישון…. 🙂 ), ישבתי כבכול ערב יחד עם צופי ועשינו טקס הלילה שלנו שבו אנחנו אומרים האחד לשניה שלושה דברים ששימחו אותנו היום.

אני התחלתי ואמרתי שמשמח אותי שהיא איתי ושאני לא לבד עם כל הקושי הגדול הזה עכשיו עם הלילות חסרי השינה. ואז עצרתי. ואמרתי לה שאני מוחק את המילה ״קושי״, כי היא לא עשתה לי נעים בגוף באותו הרגע (כמובן שבברגע אחר אולי היא דווקא כן הייתה עושה לי נעים). והתחלתי את המשפט מחדש.

והפעם במקום להשתמש במילה ״קושי״ אמרתי ״אני שמח שאת איתי ושאני לא לבד עם האינטנסיביות הזאת, שהיא יותר חזקה ממה שאני רגיל בד״כ, כיף לי שיש לי תמיכה בזמן הזה ממך״. ואז עצרתי להקשיב לגוף שלי. והגוף הרגיש נעים עם הניסוח החדש. זאת הייתה יותר האמת שלו ברגע הזה מאשר הניסוח הקודם.

(ולא שיש שום בעיה עם לחוות קושי, ברור שחווים קושי בחיים. ולא שיש בעיה עם המילה ״קושי״, ממש לא, לפעמים היא בדיוק המילה המדוייקת למה שחווים והכי נעים להכיר בקושי. פשוט עבורי, עבור הגוף שלי, באותו הרגע, היא לא הרגישה מדוייקת או נכונה או נעימה, אז בחרתי מילה אחרת שכן הייתה לי מדוייקת ונעימה)

לאחרונה אני מתרגל את זה, לשים לב באיזה מילים אני משתמש, לשים לב לגוף, לשים לב האם המילים האלה באמת נעימות לי או לא, האם הן האמת העמוקה שלי או לא. לשים לב, שאני מדבר באופן שבאמת תומך בי, מחזק אותי, ובאמת נעים לי.

כי מגיע לי, אני ראוי שיהיה לי טוב. ממש עד הניואנסים הכי קטנים האלה של דיוקים הכי עדינים והכי קטנים של מילים בתוך משפטים. כשהמילים לא נעימות, זה מרגיש לי כמו להכאיב לעצמי. וכשהמילים נעימות, זה מרגיש לי כמו ללטף את עצמי באהבה.

ולמי ששואל את עצמו או אותי, אז לא, זה ממש לא להכחיש או להתעלם מהמציאות וזה גם לא לנסות ליפות בכוח את המציאות. ממש לא. להפך, זה פשוט להפסיק לכער בכוח את המציאות יפה. וזה פשוט להפסיק להכחיש ולהתעלם מן האמת, האמת הנעימה.

והאמת היא כמובן גם שזה מאוד קשה להיות הורה, אבל גם שמזווית אחרת זה לא כזה נורא מה שאני עובר בלילות, שאני הרבה הרבה יותר חזק ועמיד ממה שחשבתי לעצמי ושזה מרגש ומשמח אותי לגלות את זה עליי.

והאמת היא שלהיות הורה, מלבד העובדה שזה מאוד קשה, זה גם ממש מעניין ומרתק, האמת היא שאני גדל כל כך הרבה מזה כל יום (וכל לילה), שאני חווה המון תחושת משמעות וצמיחה בתוך האינטנסיביות הזאת. ושהכל, באמת, מזווית מסויימת, הכל שטויות. זאת חוויה מופלאה.

וזה נעים לי, להזכיר לעצמי, להגיד לעצמי, את הזווית הזאת, שמרגישה כמו האמת העמוקה שלי.