מה קורה בפועל בקבוצות התראפיה ובפגישות האישיות, עד היום לא ממש ידעתי איך לכתוב על זה כי זה מעבר למילים וכי הרבה מזה קורה בכלל דרך הגוף, אז לך תסביר כזה דבר במילים… ופתאום באה נעה ומצליחה לספר דרך החוויה האישית שלה חלק מהקסם שמתרחש בפועל במפגשים. הנה:

מתוך הפוסט שכתבה נועה:

״להסכים להרגיש כאבי ילדות השוכנים בי,
אלו המספרים עד כמה הרגשתי:
לא שייכת
לא אהובה כמו שאני
יכול להרגיש ממש כואב.
עד כדי כך שהנפש שלי פיתחה מנגנון הגנה : מנגנון חרדה

המספר לי כמה העולם הוא מקום מסוכן וכמה אף אחד לא אוהב אותי- וזאת בשביל לשמור עליי- לשמור עליי מלסמוך על אנשים, ולהביא את עצמי כמו שאני, ולאחר מכן- להרגיש שתוקעים בלב שלי עמוק עמוק סכין.

בחמישה חודשים האחרונים אני במפגשי קבוצת תרפיה שבועית בהנחית עמיחי זלינקובסקי
בפגישה האחרונה בה הייתי, עמיחי הזמין אותי ל"במה" לעבור תהליך, 

הוא הזמין אותי לעמוד על קובייה גדולה ולקפוץ עליה ברוח שטות (והוא כל כך דייק בבחירה שלו!!). התחלתי לקפץ עליה כשאני ממלמלת ש: קשה לי, קשה לי..(פחדתי שישפטו אותי על רוח השטות- (טראומת עבר) ). 

וכשירדתי מהקובייה היו לי דמעות בעיניים.
אמרתי לעמיחי: "אני מרגיש עצב, וכאב, ויש לי דמעות בעיניים, ואני רוצה לבכות.. אבל הן לא יורדות, אוף"

הוא שאל אותי היכן בגוף אני מרגישה את העצב והכאב, והזמין אותי לקרוא ל2 חברי קבוצה שיתמכו פיזית באותם המקומות.

כך שאחת החברות שמה לי יד על הלב,
ואחת החברות יד על הבטן.

אני רואה את עצמי אז בדמיון שלי כעת, ואני מרגישה תחושה חמימה, עוטפת, חוויה של הגנה, בטחון, שמישהו נמצא איתי. שזוהי גם בעצם בקשתה של החרדה: הגנה, בטחון, שייכות, ביחד. ילדה מפוחדת אשר מבקשת להרגיש מוגנת, בטוחה, אהובה, שייכת, רצויה.

על כך שאמרתי שאני רוצה לבכות אך הדמעות לא יורדות, עמיחי אמר ש"אני לא ב-א-מ-ת רוצה לבכות".

והזמין אותי להסתכל לכל אחד מחבריי הקבוצה בעיניים, ולחזור ולומר לאחד אחד: "אני לא רוצה שתראו אותי", "אני לא רוצה שתראו אותי", "אני לא רוצה שתראו אותי"…. (אני לא בא-מ-ת רוצה שתראו אותי בוכה, אני לא ב-א-מ-ת רוצה להיות חשופה מולכם)

** עמיחי מזכיר כי בפעמים בהם אנו חושבים שאנחנו רוצים שדבר מסוים יקרה, אך הוא לא קורה. זה כי באמת הכי עמוקה שלנו, אנחנו לא רוצים שהוא יקרה, או לא באמת בשלים.. יש את ה- "אני רוצה" שמגיע מהמודע, ויש את התת מודע – שמרגיש את הבשלות שבי- ופועל על פיה.. קשוב למנגנוני ההגנה. (מנוסח במילותיי שלי). **

וכך עברתי אדם אדם, מסתכלת לכל חבר קבוצה בעיניים ואומרת: "אני לא רוצה שתראה אותי"
סיימתי לעבור עם העיניים על כל החבר'ה ולומר את המשפט

ופרצתי בבכי. ו""""'או שזה הפתיע אותי!!! איך שחמש דק' לפני כן כמהתי לבכות, להסכים להיות חשופה, וזה לא היה הזמן..

וחמש דקות לאחר מכן- שיייאאלללההה!! זה קרה!

וזו גם פעם ראשונה שבכיתי מול הקבוצה כש"עשיתי עבודה" (סשן) הנוגעת במקומות עמוקים וכואבים שבי. פריצת דרך בשבילי 😃 הסכמתי לעצמי לעמוד פגיעה וחשופה עם הלב ככה בחוץ, פרוס לו, ללא שריון הגנה.

לאחר מכן עמיחי שאל אם אני מוכנה להמשיך לעמוד במרכז ולהסכים לשמוע ממספר חברי קבוצה פידבק על הסשן בו הייתי ללא מסיכות.

פיייי שזה היה מאתגר- להסכים להרגיש נאהבת על מי שאני. כשבמערכת קיים כאב שמספר ומספר ש: אני לא נאהבת.

ועמדתי, והקשבתי. 

באותם הרגעים עוד הייתי בחרדה והיא סיפרה לי ש: אני לא באמת אהובה.
מנסה לשמור עליי.. מלהאמין שאוהבים אותי, לסמוך, לפתוח את הלב- ולהפגע.

ובכל זאת, עמדתי, הקשבתי. וכשעמיחי שאל אם אני מאמינה לחבר'ה? עניתי שכן. באותם הרגעים באמת האמנתי להם.

מאז עברו שבועיים.
למפגש שהיה שבוע לאחר מכן לא הגעתי.

עמיחי אמר לי שזו החלטה קלאסית – משהו זז אצלי בפנים.. נפתח איזשהו מקום קטן שמוכן באמת להיפתח, לסמוך, לקבל אהבה.. ויחד עם השינוי המבורך, הגיע הפחד שאמר: "הראיתי חלקים אותנטיים בי, כנים, שבוע שעבר.. עכשיו, אחרי שראו "מי אני באמת" לא יאהבו אותי, ידחו אותי, אני אפגע". אז העדפתי שלא להגיע. וכל השיח הזה התקיים בתוכי באופן שלא הייתי מודעת אליו אז. מנגנון הגנה.

כשעמיחי שיתף אותי בכך, זה הרגיש לי כל כך הגיוני.

אתמול הייתי בפגישה אחד על אחד אצל עמיחי ודיברתי איתו על החרדה..עמיחי לא ניסה לשנות שום דבר בחוויה שלי. שום כלום. בשום צורה. ולו הקטנה.

הוא ישב והקשיב לילדה הקטנה שמדברת מתוכי, נתן לה מקום לבטא את הכאב שבה. בנוסף גם שיקף לי והסביר לי באיזה אופן כל מנגנון המתקיים בי הוא לטובתי. 

בשלב מסוים בשיח, החזקתי את היד שלי על הכתף, ועמיחי שאל אותי מה אני עושה עם היד? מה אני מרגישה שהיא עושה שם?

עניתי לו שאני מרגישה שהיא מורידה אותי למטה.
עמיחי הזמין אותי לבטא את ההורדה בפועל דרך הגוף והזמין אותי לעשות זאת על הרצפה בתנוחה שאבחר.

התיישבתי לי בגוף מכונס, שמתי כרית על הרצפה, עליה את הידיים, והנחתי ראש מורכן על ידיי. הרגשתי שאני ממש זקוקה לחיבוק, כזה המעניק לי: בטחון, הגנה, שייכות, ביחד. (צרכים שהזכרתי במהלך הפגישה) וביקשתי ממנו לחבק אותי. אחחח שזה היה נעיייים!!! עלה בכי. וביקשתי להחזיק את היד של עמיחי כך שכפות הידיים שלנו משולבות. יווווו אמרתי לו שיכולתי להשאר ככה שעווווווות. כל כך נעיייייםםםםםם. מגע רך, קשוב, אוהב.

בשלב מסוים של הפגישה שכחו כאבי הראש איתם הגעתי, הנשימה העמיקה, הגוף נרגע. וגם ביציאתי מהפגישה- הרגשתי כה רעננה.

כן, חללים בלב מתנקים.

מחזור קבוצות תראפיה נוסף נפתח עם עמיחי בחודש אוקטובר 2018. מאוד ממליצה!!!!! ״