הדבר הכי חשוב שהבנתי עד היום זה שאני לא יודע מהי ״ה-אמת״ ושאני לא באמת יכול אף פעם לדעת, במובן שכל מה שנראה לי כאילו הוא ״ה-אמת״ תמיד מתגלה לי בסופו של דבר כרק עוד נקודת מבט חלקית, במובן שיש אינסוף צורות הסתכלות, וזוויות, ונקודות מבט, ושלעולם לא אדע את ״ה-אמת״ השלמה והמלאה.
זה כמו לצעוד בטיול\מסע בטבע – בכל נקודה שבה אני נמצא בדרך אני רואה רק נוף מסויים ומהנקודה שבה אני נמצא באותו הרגע זה נראה כאילו הנוף המסויים הזה הוא ״המציאות״, למשל יכול להיות שמאיפה שאני נמצא בטיול שלי זה ממש נראה כאילו שכל האזור הוא מדבר.
ואז אני עשוי להאמין ש״ה-אמת״ היא שהדבר הכי נכון למסע הזה הוא לקחת הרבה מים כדי לא להתייבש.
אבל אז אני ממשיך לצעוד ולצעוד ופתאום הנוף מתחיל להשתנות, פתאום אני רואה שבעצם לא הכל מדבר ומתחילה לצוץ סביבי גם צמחייה ירוקה. ובלי שאני שם לב לזה, תוך כמה זמן אני מוצא את עצמי בסביבה ממש ירוקה ואז אני גם שם לב שיש מלא נחלים זורמים סביבי, עם מלא מים טהורים לשתיה.
ואז אני עשוי לגלות פתאום ש״ה-אמת״ שהייתה לי עד עכשיו הייתה בעצם נכונה אך ורק לאזור המסויים במסע שבו הייתי קודם. ושעכשיו ״ה-אמת״ היא שעדיף בכלל לא לקחת עלינו הרבה מים כי יש מים בכל מקום, וכך אפשר לצעוד יותר בקלות ללא כל המשקל המיותר של המים עלינו. והגילוי החדש הזה נראה לי פתאום הרבה יותר ״ה-אמת״.
ואז כשאני ממשיך לצעוד אני שוב מוצא את עצמי בסביבה חדשה ושוב ״ה-אמת״ משתנה בהתאם לאזור במסע שבו אני נמצא. ולאט לאט אני מתחיל להבין שכל מה שאני אי פעם יכול לדעת הוא רק את האמת שמתאימה לאזור ולאקלים של המקום שבו אני נמצא *כרגע*.
וגם, שכל אחד (כולל עצמי כמובן) עשוי להימצא בכל רגע נתון באזור אחר לגמרי במסע שלו, עם נוף אחר לגמרי, עם צרכים אחרים לגמרי שמתאימים לאזור הנוכחי. וגם שהאזור והנוף ממשיכים להשתנות כל הזמן ולכן גם ״ה-אמת״.
ולא רק זה, אלא שאני גם מבין שלעולם אין לי באמת אפשרות לדעת באיזה אזור במסע נמצא מי שמולי ושגם ייתכן מאוד שהוא נמצא באזורים שאני מעולם לא הייתי בהם ושלעולם גם לא אהיה בהם. וגם, שייתכן שיש, אולי, אינסוף אזורים כאלה ושלעולם לא אדע או אבקר בכולם.
ההבנה שמתחילה לחלחל היא שהמסע הזה הוא אינסופי, שהמציאות הזאת היא אינסופית, שהתודעה היא אינסופית, ושלא משנה כמה נראה לי שהראיה או ההבנה או הגישה שלי שלמה ונכונה, תמיד יתגלה עוד רובד, עוד מימד, עוד אזור, עוד ״אמת״, שמה שאני יודע ורואה הוא תמיד חלקי ושזה כך גם לגבי לכל אדם אחר, כל גישה, כל תורה.
זה לא משנה כמה שלמות הן נראות – כל התורות חלקיות, כל הגישות חלקיות, כל ה״אמיתות״ חלקיות. וגם אם נגיד שהייתה אפשרות שהן שלמות לחלוטין ברגע מסויים, עדיין, ברגע הבא המציאות ממשיכה להתפתח ולתגלות ולכן ברגע הבא הן שוב מתגלות כחלקיות בלבד.
ההבנה הזאת, כשהיא מתגלה שוב ושוב ושוב, מתחילה לחלחל עמוק פנימה לתאים הכי עמוקים בגוף ובנפש. אני קורא להבנה הזאת ״ענווה״. היא מייצרת משהו נפלא ממש בעיניי, משהו שהייתי מתאר אותו כ״פתיחות״, ממש כמו העיניים הסקרניות והפתוחות לרווחה של תינוק.
הפתיחות הזאת מאפשרת *לפגוש* באמת. את המציאות. את העולם. את האדם שמולי. את הכל. היא מאפשרת *לראות* באמת, משום שהעיניים לא חסומות ולא מעוורות על ידי אמונה באיזה ״ה-אמת״ כלשהי.
זה מאפשר להפתח אל המורכבות ורב המימדיות האינסופית של היקום הזה, של החיים האלה, של החוויה הפנימית של מי שמולי ושל כל דבר בעולם הזה. ובו זמנית זה מאפשר גם להפתח אל הפשטות האינסופית של כל הדברים, לפגוש אותם ללא ה״ידע״ ו״ה-אמת״ שלי, ולכן לראות אותם באמת – בדיוק כפי שהינם.
במצב הזה אין שום התנגשות עם שום דבר, שום ״אמת״ לא מתנגשת עם שום ״אמת״ אחרת, אף ראייה או נקודת מבט לא מתנגשת עם אף אחת אחרת. הראייה הזאת פותחת מרחב עצום שיכול איכשהו לקבל ולהכיל הכל בתוכו, בו זמנית.
הדבר היחיד שקרוב לתיאור הזה הוא – החיים עצמם. החיים עצמם, שכבר עכשיו, ובכל רגע נתון, מכילים את כל המימדים, כל האמיתות, כל זוויות הראיה ונקודות המבט – בו זמנית. ולכן, הענווה הזאת היא בעצם כמו להפתח אל החיים במלואם, להפתח עד כדי כך שהופכים להיות. החיים.
אבל הענווה הזאת היא לא איזה מצב שמגיעים אליו. אחרת היא עוד איזה ״ה-אמת״ נוסף להתקע בתוכו. היא יותר כמו תנועה של התרחבות מתמדת, עוד ועוד כל הזמן, ללא שום סוף, יעד או נקודת הגעה.
היא כמו כוונה או תפילה של הלב, להשאר פתוח, כל פעם מחדש, במפגש עם כל דבר, במפגש עם כל אדם, פתוח אל החדש, פתוח לגלות משהו שעד היום מעולם לא ידעתי. ואז, ברגע הבא שוב, לא להינעל על הידיעה האחרונה, אלא להמשיך להפתח עוד, אל החדש הבא. והבא. והבא. עד שכל מה שנשאר הוא… ?
וזה לא שאני כבר ״יודע״ שאני לא יודע, זה לא שאפשר בכלל להגיע אי פעם למצב כזה. זה יותר כמו משהו שאני כל פעם מגלה בעוד רובד, כל פעם מגלה עוד משהו שחשבתי שאני ״יודע״ ושבעצם גם הוא לא ״ה-אמת״ אלא גם רק עוד נקודת מבט חלקית.
בכל פעם עוד ״אמת״ נושרת, בכל פעם עוד ״ידיעה״ נושרת, בכל פעם אני מגלה עוד איזה מבנה בסיסי בתוכי שעיוור אותי כי האמנתי בלי לשים לב שהוא ״ה-אמת״. ובכל פעם כזאת מתגלה עוד קצת סימן שאלה במקום שבו היה קודם סימן קריאה. ובכל פעם כזאת מתגלה… עוד קצת ענווה.
