שמתי לב לתופעה אנושית ממש מעניינת:

אנשים יכולים לסבול ממשהו בחייהם במשך שנים רבות, כמו למשל תקיעות במימוש הייעוד, כאב שהם סוחבים בזוגיות או במיניות, קושי בפרנסה וכו׳.

והם יכולים במשך שנים רבות לכעוס על זה, להאשים את עצמם, לדרוש או להאשים אחרים, להאשים את העולם, להאשים את החיים, להאשים את אלוהים, לדרוש משהו מאחרים או העולם או אלוהים, להתבאס על זה שזה כפי שזה, לקוות שזה ישתנה, להתייאש מזה שזה לא משתנה, לחיות בצער עמוק וכאב על שזה כך, לנסות לקבל את הסבל.

או יכולים במשך שנים רבות לשאול את עצמם למה זה מגיע להם? ומה לא בסדר בהם? או איפה הם טעו? או לספר לעצמם סיפורים שמנסים לנחם, או סיפורים שמנסים להשכיח ולדחוק מההכרה את הסבל. יכולים לנסות להעמיד פנים שהכל בסדר אבל ללא הצלחה, או מיליון טקטיקות אינסופיות אחרות בניסיון להתמודד עם הסבל…..

אבל משום מה…. משום מה, לעולם לא עוצרים פשוט לבקש, לבקש באמת, מעומק נשמתם, את מה שהם רוצים. אנשים יכולים לסבול 20 שנה כך ממשהו מבלי לבקש אפילו פעם אחת ממעמקי הנשמה את מה שיעשה להם טוב.

למשל, אנשים יכולים שנים לסבול מכך שאינם חיים במלאות את הייעוד שלהם בחיים, לסבול ולסבול ולסבול ולהתמודד עם הסבל שנים בכל הדרכים האלה שאמרתי כאן מעל, מבלי לעצור ולבקש, מבלי לבקש מעממקי נשמתם – לעלות במלאות על נתיב הייעוד של נשמתם.

הרבה פעמים זה בגלל שאנשים לא יודעים אפילו שאפשר, ובטח לא שמותר, לבקש את מה שרוצים. והרבה פעמים זה בגלל שאנשים לא יודעים, כי אף אחד אולי לא גילה להם, שכאשר מבקשים משהו באמת, ממעמקי הלב, ממעמקי הנשמה, אז הוא קורה.

כי הרבה פעמים, אנשים איבדו את האמון שלהם בקסם של החיים, שכחו שהוא אפשרי, או יותר גרוע מכך – שכחו שהוא בכלל קיים. אבל הוא קיים, הוא קיים לחלוטין, הוא עובדה פשוטה של המציאות הזאת. ומי שבאמת עצר לבקש ממעמקי ליבו ונשמתו יודע.

ויש גם את אלה שכן מבקשים, נכון, אבל לא ממעמקי נשמתם, לא מתוך ידיעה שזה אפשרי עבורם, אלא מבקשים כמו לצאת ידי חובה, מבקשים אבל מתוך אמונה שזה לא באמת יקרה ושזה לא באמת אפשרי.

מבקשים ברמה המילולית אבל ברמת ״המנגינה״ שמתחת למילים כמו אומרים ״אני לא מאמין שזה באמת אפשרי עבורי״, ולכן זה לא קורה, כי גם במקרה הזה האמת היא שהם לא *באמת* מבקשים.

כי לבקש באמת זה לדעת שזה אפשרי, זה לדעת שזה קורה, שזה כבר קרה, רק בגלל שביקשתי. זה לדעת שהבקשה שלי לא באה מתוכי כאישיות אלא מתוכי כמהות, כאלוהות. זה לדעת שהבקשה היא לא רק הבקשה שלי אלא היא ממש הבקשה שעולה מתוך הרצון האלוהי, מתוך הרצון של החיים עצמם, הזורמים דרכי.

לבקש זה לדעת
שכאשר החיים עצמם רוצים
(וכאשר אנחנו לא מפריעים)
אז הדברים… מתגשמים.

לבקש באמת זה לזוז מהדרך של הלב, זה להפסיק להפריע לרצון החיים לזרום ולהגשים את עצמו דרכי ועבורי, זה לפנות את עצמי, ולהשאיר… רק את הרצון. את הרצון של החיים, את הרצון אשר מופיע בתוכי ומתוכי כאילו היה – הרצון ״שלי״.

לבקש באמת זה להגיד, באמת ובתמים, בכנות ומלאות,
אחרי כל כך הרבה שנים, סוף סוף…
״כן!״ מלא לרצון הלב. ״כן!״ מלא לאנרגיית חיים.