פעם חשבתי שיש בי חלקים שאי אפשר לאהוב, והסתרתי אותם, והייתי בודד כל כך. ״לא הצלחתי״ ליצור זוגיות, אבל בתכלס זה לא שלא הצלחתי אלא שלא באמת בחרתי לתת אותה לעצמי, כי לא האמנתי עדיין שאני ראויי ״לפרס״ הזה.
לא האמנתי שככה, כמו שאני, אפשר לאהוב אותי, אפשר להיות איתי.
ואני זוכר את הנקודה הזאת בזמן, אחרי מסע מאוד ארוך, שבה שמתי לב לפתע שאני מסכים להיות עצמי, ככה בדיוק כמו שאני כולל הכל, כולל כל מה שמעולם לא הסכמתי להכיר בו כחלק ממני ורק נלחמתי כדי להיות אחר.
אני זוכר שבנקודה הזאת הרגשתי גם לפתע תחושה חדשה ולא מוכרת, הרגשתי, ולא רק הרגשתי אלא גם חוויתי ממש בגוף – שאפשר לאהוב אותי, ככה כמו שאני.
והנקודה הזאת היא גם בדיוק אותה הנקודה שבה אני עצמי הסכמתי להיות עצמי, ככה כמו שאני, פשוט הסכמתי להכיר בעובדה הפשוטה שכמו שאני עכשיו – ככה אני עכשיו. וזהו. בלי ״טוב״ ובלי ״רע״. רק הכרה בעובדה הפשוטה הזאת. זה אני.
ובערך חודש לאחר אותה הנקודה פגשתי את מי שהיום היא אהבת חיי.
וכשהתחלתי איתה (וזה ממש לא מובן מאליו שבכלל העזתי) לא באתי והצגתי שום דמות, שום דימוי, לא ניסיתי להיות משהו שהיא תאהב, אלא ממש הייתי עצמי.
באתי אליה והראתי לה את עצמי, חשוף לגמרי, וגם חשפתי באותו הרגע מולה את המקום בי שאני הכי מתבייש בו, ואמרתי לה שזה אני, הנה, ככה, כמו שאני, ושאני כמו שאני רוצה להיות איתה, ככה, כמו שהיא.
עשיתי משהו נורא ״לא מוסרי״, נתתי לעצמי את ״הפרס״ (אהבה) סתם ככה באמצע הדרך ולא בסופה, נתתי אותו לעצמי מבלי שהשגתי את האידאל הנכסף שפעם האמנתי שאני צריך להשיג כדי להיות ראוי ל״פרס״ של אהבה.
נתתי אותו לעצמי, פשוט משום שהבנתי שאני יכול לתת אותו לעצמי, סתם ככה, בלי סיבה, פשוט משום שאני זה שבוחר. ובחרתי.
נתתי לעצמי אהבה עצמית (הסכמתי פשוט להיות עצמי כמו שאני), ומתוך זה נתתי לעצמי גם אהבה זוגית (הסכמתי לה להיות איתי כמו שאני).
ומאז אני עדיין ממשיך לצעוד במסע, ממשיך לצמוח, ממשיך לרפא בתוכי מקומות שזקוקים לכך ולהתפתח עוד ועוד כל הזמן, בדיוק כמו קודם, רק עם הבדל אחד קטן והוא: שאני כבר לא עושה את לבד. עכשיו אני עושה את זה – ביחד איתה.
מוסר השכל:
אהבה (גם עצמית וגם זוגית) היא לא פרס כלשהו שמקבלים רק בסוף הדרך ורק בתנאי שמצטיינים ומצליחים להשיג או להפוך לאיזה אידאל עצמי נכסף. בגלל שסוף הדרך הזה לעולם לא באמת מגיע.
אם אני מאמין שאני ראוי לאהבה (גם עצמית וגם זוגית) רק בתנאי שאהיה אחר, או ״יותר״, אז לעולם לא אתן לי לקבל אותה, כי תמיד יש אחר ותמיד יש ״יותר״. אז או שאני כבר ראוי עכשיו (ועכשיו, ועכשיו) בדיוק כמו שאני או שלעולם לא אהיה.
ולאהוב את עצמי זה לא שאני אוהב את עצמי אלא שאני מסכים להיות עצמי, ככה, כמו שאני, כולל הכל, כולל גם כל מה שנראה לי עד היום כאילו שלא ראוי לאהבה.
לאהוב את עצמי זה פשוט להסתכל על כל מה שאני ולהסכים לומר – זה אני עכשיו. אולי מחר אהיה משהו אחר, אבל עכשיו זה מה שאני, ואני מוכן להיות אני. והריי.. אני כבר. לכן זאת סה״כ הסכמה להכיר במציאות – זה אני עכשיו. וזהו. פשוט.
ואהבה עצמית לא סותרת צמיחה או התפתחות, ממש לא. ולא רק שהיא לא סותרת, למעשה, היא גם בעצם ה-דבר שמאפשר צמיחה והתפתחות. בדיוק כמו שהאדמה לא סותרת את הצמיחה של העץ אלא מאפשרת אותו, כך גם אהבה היא אדמתנו.
