לפני כמה שנים הלכתי לערב ריקוד חופשי באיזה מועדון קטן בפרדס חנה, ואני זוכר איך ישבתי שם בצד והמוח שלי פשוט התחיל לשפוט את כל מי שרקד ״איזה מגוכחת איך היא רוקדת, והוא רק מנסה להרשים עם הריקוד שלו..״ וכו׳.
אני חושב שהפעם הראשונה שהצלחתי בכלל לרקוד מול אנשים הייתה בפעם הראשונה שהשתכרתי למוות, אולי בכיתה ח׳ או משהו כזה.
אני זוכר שמרוב ששתיתי לא ראיתי בעין אחת כבר, לא הצלחתי לעמוד יציב, לא זכרתי מי אני ומה אני וההוא ואפילו לא הצלחתי ממש לחשוב, ורק אז הגוף שלי הצליח לעבור דרך הבושה העצומה ולרקוד, ככה ליד כולם, והאמת.. ממש נהנתי!
וזה הפך יותר קל עבורי לרקוד וכבר הבנתי שאני לא צריך לשתות בשביל להשתחרר, אבל עדיין, עד היום זה לא פשוט לי ודורש ממני אומץ גדול, ובד״כ, עדיין, עד היום, לרוב אני עומד בצד ולא רוקד, מתבייש, נבוך.
והנה אני שם, בערב ריקוד חופשי הזה, והמוח שלי שופט את כולם (מתוך חוסר ביטחון וניסיון להרגיש יותר טוב עם עצמי ועם זה שאני לא מעיז לרקוד), ואז עולה בתוכי עוד קול ״רוחני״ כזה שאומר לקול הראשון ״די, תפסיק כבר לשפוט״.
ואני יושב שם על הספסל בצד, שופט את כולם על איך שהם רוקדים, ובנוסף שופט את עצמי – על זה שאני שופט אותם. שיפוט על שיפוט על שיפוט בתוכי. וכל מה שהיה בי באותו רגע הוא רק אנרגיית שיפוט, לכל כיוון אפשרי.
ואז ברגע הבא פתאום השתנה משהו בתוכי, והופיע קול נוסף, קול עם אנרגיה אחרת לגמרי, קול עם תדר של חמלה והבנה, ואמרתי למוח שלי ברכות: ״רגע, מה בעצם אני רוצה ממך?! מתוקי שלי.. מותר לך לשפוט אם אתה רוצה..״.
ומצאתי את עצמי יושב שם ונותן למוח שלי את הרשות ואת האישור המלאים להמשיך ולשפוט את כולם, כמה שבא לו, מבלי לשפוט אותו על זה. ובאותו הרגע פתאום ראיתי משהו ממש מגניב שגרם לי להתחיל לצחוק מתוך הקלה ושימחה:
זהו ערב ריקוד חופשי, כל אחד יכול לרקוד ממש כמו שבא לו, לא לפי שום חוק או כלל או איך ״נכון״ לרקוד, והנה גם המוח שלי רוקד את הריקוד החופשי שלו – הוא שופט! 🙂 זאת הדרך שלו להשתתף בערב הזה, ככה הוא רוקד 🙂
ואיך שהבנתי את זה פתאום שטף אותי גל של חמלה חמימה ונעימה לעצמי, למוח המתוק שלי, ומצאתי את עצמי יושב שם על הספסל, כמו הורה אוהב וגאה שרואה את הילד המתוק שלו רוקד את הריקוד החמוד שלו.
ואז, ברגע הבא, הרמתי את העיניים חזרה אל האנשים שהיו ברחבת הריקודים והשיפוט שהיה קודם כליהם פשוט נעלם לחלוטין, מעצמו.
כל מה שהרגשתי כלפי עצמי – הרגשת אותו הדבר גם כלפי כל מי שהיה סביבי.
כאשר שפטתי את עצמי (על זה שאני שופט את מי שסביבי) –
שפטתי גם, באופן טבעי, את מי שסביבי.
וכאשר הפסקתי לשפוט את עצמי (על זה שאני שופט את מי שסביבי) –
הפסקתי גם, באופן טבעי, לשפוט את מי שסביבי.
והמשכתי לשבת שם עוד זמן מה, מרשה למוח שלי לרקוד בדרך שלו, מרשה לאחרים סביבי לרקוד בדרך שלהם, מרשה להכל להיות, פשוט להיות כמו שהוא ולרקוד את הריקוד הייחודי שלו.
ואז פתאום, באופן הכי טבעי, גם הגוף שלי קם… והתחיל לרקוד 🙂
