[נכתב ב12 לאפריל 2019]

אז יצאנו צופי ואני לחופשה של חודש בחו״ל ונחתנו אתמול בשלום בקובה, אחרי 3 טיסות ברצף ואחרי 24 שעות של מסע. אבל המזוודות, עם כל הציוד והבגדים וכלי הרחצה והתחתונים שלנו שארזנו לנו לטיול של חודש שלם… הן לא הגיעו בשלום. למעשה, הן לא הגיעו בכלל.

וזה אחרי שכתבתי בפייסבוק אתמול 2 פוסטים קצרים מאמצע המסע ובין הטיסות, האחד עם השאלה "מעניין איך זה הולך להיות יותר טוב עכשיו..?", והשני על שלא צריך יותר משברים כדי לצמוח ואפשר גם מתוך הנאה 🙂

את השעות הראשונות בקובה העברנו בהמתנה ארוכה ודרוכה ליד מסוע המזוודות בשדה התעופה ואז בהמתנה אינסופית (הכל פה בקצב של קובה ששרויה עדיין בשנות ה60) בתור לדלפק "אבדות ומציאות" רק כדי לשמוע בסוף ש"מצטרים אך אין שום מידע על המזוודות…"

מצאנו את עצמנו ברגעים האלה מבואסים ותשושים וחוששים מהאפשרות של המשך טיול של חודש שלם עם זוג תחתונים אחד והבגדים שעלינו בלבד.

אחרי שעות בשדה התעופה יצאנו בסוף לכיוון הקאסה (בית פרטי של מקומיים שאנחנו ישנים אצלם) עם נהג מונית מקסים שלקח אותנו (ברכב שלפני 40 שנה היה נחשב מאוד יוקרתי והיום נראה כאילו לקוח ממוזיאון) ותוך כדי הנסיעה אני מתרגל התמקדות מכוונת במה שנעים לי בגוף, בנוף הקובני המרגש והיפה הנשקף מהחלון ובאהבה שלי לצופי שישנה לי על הכתף.

המשיכה למחשבות המפחידות והמדכאות על מה יהיה עכשיו בטיול ללא כל הדברים שלנו הייתה חזקה ומפתה, אבל בחרתי לחזור שוב ושוב למה שנעים… למה? פשוט כי זה יותר נעים 🙂

זה לא שאני מתעלם ממה שכואב, מבאס או מפחיד, אלא שאני בוחר לא להתעלם ממה שנעים, משמח, מרגיע וממלא את הלב באהבה.

ואז כשאני ער ומודע לשניהם בו זמנית אז החוויה הופכת שונה לגמרי, הם כאילו מתחברים למשהו אחד שהוא לא טוב או רע, לא משמח או מבאס, לא נעים או כואב, אלא שניהם ביחד, בו זמנית, פשוט השלמות של מה שיש..

ואיכשהו ככה, כשאני מחבק בו זמנית את שני הצדדים של החוויה מבלי להתעלם או להכחיש אף אחד מהם, הכל מרגיש רגוע ורחב יותר בגוף ובלב, איכשהו ככה קל ופשוט יותר להכיל כל מה שהחיים מביאים.

אז קמנו עכשיו אחרי 4 שעות שינה (הג'ט-לג…), ותוך כדי ציחצוח השיניים (מזל שקיבלנו מברשות ומשחות שיניים חד פעמיות כאלה בטיסה) אני אומר לצופי "תכלס זה ממש מגניב, אלוהים מראה לנו שאנחנו ממש בסדר ושנסתדר גם בלי כל הציוד הזה ומזכיר לנו שהכל בסדר תמיד…".

וצופי עונה לי "כן, חשבתי על זה גם באמת שזה ממש כיף בעצם לטייל עם ממש מעט ציוד עלינו, מרגיש קל וחופשי וכזה…".

ואני עונה לה "ובתכלס זה גם מגניב שיש לנו הרבה יותר מקום בחדר הפיצי הזה כי אין פה מזוודות גדולות שתופסות את כל המקום…".

ואז דיברנו על זה שבתכלס תמיד תהיה איזה "בעיה" או "הפרעה" כלשהי, כי אלה החיים, ושתמיד תהיה את המחשבה הזאת שאומרת "אם רק זה היה מסתדר אז היינו יכולים להנות ולהרגיש מאושרים" או "רק אחרי שנפתור את זה נוכל להירגע ולחזור להנות".

אבל בתכלס, זה או שאנחנו מרשים לעצמנו להנות כבר עכשיו מהחיים בדיוק כפי שהם כאן ועכשיו עם כל "הבעיות", סתם ככה, ללא סיבה ומבלי ש"הכל הסתדר" עדיין, או שלנצח נמשיך להיות תלויים בהמתנה לאיזה רגע "מושלם" עתידי שלעולם לא יבוא כמובן.

וירדנו עכשיו למטה למטבח והזוג המקסים כל כך הזה (בעלי הקאסה) הכין לנו ארוחת בוקר עם פירות טרופיים כמו שאנחנו אוהבים. ואז הם עשו לנו שייק פאפיה…. וואווו… זה פשוט הדבר שאני הכי אוהב בעולם! פשוט טעם של גן עדן… 🙂

*עידכון – כמה שעות טובות אחרי שכתבתי את הפוסט קיבלנו הודעה שמצאו את המזוודות ונקבל אותן מחר. ואז בבוקר קמנו והן חיכו לנו מחוץ לחדר 🙂 איזה (עוד סיבה להרגיש עכשיו) אושר!