כל רגש הוא טוב כשמסיכימים באמת לפגוש ולהרגיש אותו, אפילו התקף חרדה נוראי יכול להפוך לריפוי גדול ולהתפוגג מעצמו במהירות. איך? הנה דרך מאוד שונה מן המקובל להתמודד עם התקפי חרדה ורגשות קשים בכלל, היא חסרת מאמץ והיא יעילה באופן מופלא.
אני רוצה לשתף אתכם בדוגמה אישית ואמיתית מהימים האחרונים, התקף חרדה שפגשתי באופן שאותו אפרט עכשיו, אבל לפני זה:
אני רוצה שתדעו משהו עליי
בגיל 10, כמה חודשים אחרי תאונת דרכים טראומטית בה נפצעתי, התחלתי לחוות התקפי חרדה איומיים, ברמות הכי קשות, שנמשכו כמעט באופן רציף במשך שנתיים, עד גיל 12.
אח"כ הם קצת שכחו, או אולי הודחקו, וצצו לעיתים יותר רחוקות אבל עדיין לא מעט, והם אפילו באים לבקר מידי פעם עד היום.
בניגוד לפעם כאשר עדיין לא ידעתי איך להתמודד איתם וחוויתי אותם ממש כמו המדורים הכי עמוקים של הגיהנום, היום אני חווה אותם ללא ההתנגדות, ללא המאבק, ולכן הם חולפים תוך זמן קצר ביותר.
אפשר לומר שבשל העבר הארוך והאינטנסיבי שלי עם חרדות קשות, יש לי ניסיון עמוק ועשיר ורחב מאוד עם הנושא הזה, ואני רוצה עכשיו לשתף אתכם בדרך שבה אני מתמודד כיום עם חרדות קשות.
אני רוצה לעשות זאת בעזרת הדוגמא של התקף החרדה האחרון שחוויתי ומה שעשיתי איתו:
דבר ראשון – אני עוצר להקשיב
השעה עשר בלילה, אני חוזר הביתה ממפגש עם חברים, בדרך מתחילה להזחל בגופי תחושת חרדה נוראית, כשאני מגיע הביתה היא כבר במלוא עוצמתה.
המוח נכנס לפאניקה, חושב איך לברוח מזה, למי ללכת, למי להתקשר. אני מקשיב לנעשה בתוכי בסקרנות רבה… וואו זה מרתק מה שהולך פה… אני נהיה שקט יותר, כדי שאוכל להקשיב ממש לעומק.
אני בוחר לא להפריע לחרדה האיומה שאוחזת בכל גופי. לא להפריע פירושו לא לנוע לשום כיוון, לא לזוז ממנה אפילו מילימטר, לפגוש אותה בדיוק כפי שהיא מבלי לנסות לשנות או לשלוט או להשפיע עליה אפילו מעט.
כבר אחד-עשרה בלילה. אני בוחר ללכת לטיול בשדות החשוכים שמחוץ לבית. לבד.
מקשיב לנשימה המהירה, לזיעה הקרה, למחשבות המוטרפות שרצות בתוך הכרתי, לאינטנסיביות הבלתי אפשרית של הרגש. "מרתק.. פשוט מרתק.." אני חושב לעצמי וממשיך להקשיב. ממשיך ללכת אל תוך החשיכה, בחוץ ובפנים, כאחד.
אני לא רוצה לשנות דבר, אני רוצה להכיר, ממש להכיר לעומק את החרדה שלי. הרי למעשה היא הלב שלי, וכרגע הוא לובש מצב של חרדה.
אני רוצה להכיר, ממש רוצה להכיר את הלב שלי, גם במצב הזה, לפגוש אותו בדיוק כפי שהוא, מבלי לזוז, מבלי לשלוט, מבלי לשנות בו דבר.
אני נשאר עם עצמי, ככה בדיוק כמו שאני, ורק ממשיך להקשיב לנעשה בתוכי בסקרנות גדולה.
אני שם לב לכאב הפיזי-רגשי העצום שנוכח עכשיו, ונותן לו להיות. אני שם לב לרצון לברוח, לעשות משהו, להציל את עצמי, ונותן לו להיות, אך לא זז, לא נע, רק נשאר ומקשיב לכאב שבתוכי.
אני שם לב למחשבות המוטרפות, לסיפורי האימה שרצים בתוך מוחי, ונותן להם להיות, אבל חוזר אל התחושה המורגשת בגוף ונשאר בתוכה מבלי לזוז לשום כיוון. נשאר ומקשיב.
זה מרתק עכשיו, כמו סרט טוב, ואני מרותק למסך ותוהה לעצמי – מעניין מה יקרה עכשיו??
אני שם לב לקולות היועצים שאומרים לי לעשות עם זה משהו, שחייבים עכשיו לעשות עם זה משהו, שזה מסוכן, שמשהו רע קורה, שאני משתגע, שאני הולך למות, שאני חייב לברוח מזה, ולא עושה דבר, לא זז, לא נע בתוכי, רק מקשיב.
אני בוחר להשאר עד הסוף, עד סוף הסרט, זה מרתק ואני ממש ממש מסוקרן לראות מה יקרה עכשיו. אני לא מתכוון להפסיד את החלק הכי טוב.
ההבדל הדק שבין הכלה להדחקה
אני מבין שזה בכלל לא ענייני. זה בכלל לא שלי, זה פשוט שם. אני מסיר כל אחריות אשליתית שלקחתי על עצמי, מסיר כל התעסקות בחרדה, כל ניסיון להבין, לתקן לרפא, להתמיר, לסלק או לפתור ונותן אותה ליקום, למרחב הגדול שמכיל כאן את הכל, לאלוהים או איך שלא תרצו לקרוא לזה. משאיר לו להתמודד איתה. עכשיו זה שלו. זה כבר לא ענייני.
אני שם לב לגבולות שלי, לגבולות שתוחמים את החוויה שלי, לכיווץ הזה, למרחב התחום הזה שאני קורא לו “אני".
אני שם לב שבעצם בלי לשים לב אני מנסה לשלוט בחרדה הזאת, לתחום אותה כמו מחסום משטרתי, להכיל אותה בתוכי כמו כלא מבודד לפושעים מסוכנים, להחזיק בה שלא תצא משליטה, ואני שם לב שזה כרוך גם בהמון מאמץ.
אני שם לב לכך שזו בכלל לא הכלה אמיתית אלא למעשה – הדחקה. בעצם אין שום קשר בין הכלה אמיתית לבין אותו דבר שבד"כ אנחנו קוראים לו "הכלה", בעצם מדובר בשני הפכים גמורים.
מה שבד"כ אנחנו קוראים לו "הכלה" הוא בסה"כ ניסיון שליטה ברגש, זאת אומרת הדחקה. אפשר לומר שביחס ל"הכלה" השקרית, הכלה אמיתית תהיה קרובה יותר לחוויה של העדר גבולות, העדר הכלה.
לכן המון פעמים אני מבקש מאנשים שאני מלווה ושמתלוננים על כך שהם "לא מסוגלים להכיל את זה יותר" לנסות רגע להפסיק "להכיל" את זה, ופשוט להרשות לעצמם לחלוטין "לא להכיל" את הרגש ולראות מה קורה.
בד"כ מייד מופיע לו חיוך גדול על פניהם בליווי תחושת הקלה גדולה וגם פליאה, בצורת השאלה "מה זה, מה קרה פה עכשיו?!”.
לכן, גם במקרה האישי שלי – אני פשוט מרשה לעצמי "לא להכיל" את גלי החרדה. אני רק שם לב לאותה הדחקה, לאותו ניסיון אשלייתי "להכיל" את החרדה, ותשומת הלב הזאת כמו ממיסה מעצמה את אותם גבולות, ללא שום מאמץ מצידי. אני מרשה לעצמי לא-להכיל את זה בכלל, לא לשלוט בזה בכלל, לא להחזיק בדבר, לא להתאמץ אפילו מעט.
אני בוחר בדבר הכי "לא הגיוני" במצב שכזה – אני מרשה לעצמי לנוח לחלוטין, דווקא ממש עכשיו בעיצומו של התקף חרדה נוראי.
ואז אני שם לב, כשהגבולות ביני לבין המרחב מתמוססים, שאני לא צריך להכיל דבר, שהכל כבר מוכל מעצמו. אני לא צריך לעשות את זה, זה כבר ככה.
אני שם לב שאני לא צריך בכלל להתאמץ להכיל שום רגש, לעולם, אין בזה שום צורך. המרחב עצמו מכיל הכל, מעצמו, תמיד, כבר עכשיו. אני מרשה לעצמי לא להכיל דבר. אני מרשה להכל להיות מוכל מעצמו על ידי המרחב הגדול, המרחב שמכיל הכל בתוכו.
אני מוותר על השליטה האשלייתית שלי, ומוסר אותה לחלוטין למרחב הגדול, לכוח גדול ממני, אלוהים או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
אני מגלה שאני יכול לנוח לחלוטין בכל מצב כאשר אני מסכים לא-להכיל, לא-להחזיק, לא-לשלוט, ולמסור הכל למרחב הגדול של החיים. למעשה, אני מגלה שזוהי התמסרות אמיתית.
אני מוסר את כולי, כלום לא שלי, הכל שלו. אני נותן לו להכיל אותי, להכיל את החוויה שלי כולה, ומוותר על כל שליטה שהיא ביחס לחווית החרדה שגואה בתוכי עכשיו.
אז, כאשר גבולות ההדחקה (ה"הכלה" השקרית) נפתחים, אני מגלה את טבעה האמיתי של החרדה – בעצם זו בכלל לא חרדה.
בעצם זאת בכלל לא חרדה – אלא המון חיים!
כשאני מסיר את המאמץ לשלוט בחוויה אני גם מסיר את הצורך שלי להתעסק בה, לנתח אותה או לדעת מהי בכלל החוויה. אני מסיר את הצורך הזה שלי לתת שמות ותוויות למה שעולה בתוכי, אני מסיר את הצורך לקרוא לזה למשל "חרדה".
ואז אני נשאר עם הדבר עצמו, ללא השם, ללא הידע השיכלי שמספר לי מה זה, ללא הניסיון לחזיק בזה. אני נשאר ללא המאמץ לתחום או להדחיק את זה אל תוך איזה שם או תווית מוכרת של רגש.
אני לא יודע יותר מה זה, זה כבר לא חרדה יותר, זה פשוט… חיים! המון חיים שזורמים בתוכי עכשיו בעוצמה רבה, גלים של חיים. זה חופש מוחלט.
וואו!!! איזה שטף!!! כמה יופי!!! פתאום הכל משתנה. פתאום אני כבר לא בתוך "התקף חרדה" אלא בתוך זרימה עצומה של חיים. עוצמה של חיים נעה בתוכי, מניעה אותי. זאת לא חרדה אלא חיים, אנרגיית החיים שמחייה אותי עכשיו מבפנים בעוצמה רבה!!
אני נותן לזה לשטוף אותי, לנוע בתוכי בחופשיות, ואני חי, אני חי באמת ברגע הזה!! זה מחייה אותי, זה מזין אותי, זה מרחיב אותי ואת גבולותי, זה פותח אותי אל המרחב הגדול ומאחד אותי איתו למרחב אחד של חיים, של מודעות, של יופי…. זה ריפוי.
אני יודע עכשיו, בדיוק כמו בכל אותן פעמים אחרות בהן התמסרתי כך לחלוטין לרגש, שלעולם לא אצטרך עוד לברוח מתחושה של חרדה נוראית, זה כבר לא יכול לאיים עליי יותר. זה רק חיים וחיים זה טוב.
זה רק המון חיים שמבקשים לזרום בתוכי, ואני מרשה, אני מרשה לעצמי לחיות, עד הסוף, כמה שרק אפשר. למה? כי זה כיף! לחיות זה להרגיש, וכמה שאני מסכים יותר להרגיש כך אני חי יותר בתוכי, כך הכל מתמלא יותר ויותר בחוויה של יופי עמוק ומשמעות.
אני מרשה לעצמי לחיות עכשיו, לחיות באמת, כמה שיותר, זה מרגש אותי, זה מעיר אותי, זה ממלא אותי, מבעבע בתוכי אושר ורוגע עמוק.
החרדה הזאת כבר לא מאיימת עכשיו, היא הפכה מאוייב מר לחבר יקר.
היא בסה"כ המון אנרגיה מזינה, המון חיים שרוצים להתעורר בתוכי, למלא אותי בשימחה ומשמעות, לרפא אותי עמוקות, להרחיב אותי, להחזיר אותי "הביתה", לאחה את הפירוד האשלייתי שלי מן החיים, אם רק אתן להם לזרום בתוכי באמת, אם רק אסכים… ואני מסכים.
4 תגובות בנושא כך גיליתי חופש ויופי בתוך התקף חרדה