בתחילת הפגישה היא מספרת לי שמשהו בה ממש דפוק\פגום\לא בסדר, ואז משווה את עצמה עם אנשים אחרים ש״אצלם המצב דווקא הרבה יותר טוב״.

אני רואה שהיא מנסה ״להוכיח״ לי שזה באמת כך, ואני יודע שמה שהיא באמת מנסה להגיד לי זה בעצם ״כואב לי, ואני צריכה שתהיה איתי בכאב״.

אני רואה שהיא לא מאמינה שהכאב או הקושי שלה באמת לגיטימיים, ושהיא לא סומכת על כך שאאמין לה או שאכיר בכך שבאמת קשה וכואב לה ושארצה באמת להיות איתה בכאב שלה.

סביר להניח שבעבר, כילדה, כאשר הייתה משתפת בכאב או בקושי שלה את הוריה, הם היו מבטלים את הכאב או הקושי שלה ואומרים משפטים כמו:

״זה לא כזה נורא״, או ״סה״כ את לא באמת כזאת מסכנה ואין לך באמת על מה להתלונן״, או ״לא נורא, לא קרה כלום״ או ״אבל תראי את הצד החיובי״ וכו׳.

ייתכן שהמילים האלה גרמו לה להבין שעל מנת שבאמת יכירו בכאב והקושי שלה, יתנו להם לגיטימציה וירצו להיות איתה שם ביחד, זה חייב להיות משהו ״באמת נורא״, זאת אומרת כזה אחד ש״באמת יש לו לגיטימציה״.

ולכן, עכשיו כאן מולי, היא יושבת ומתאמצת כל כך ״להוכיח״ לי שהיא לא ״סתם״ מרגישה ככה, שבאמת יש לזה סיבה, שהיא לא ממציאה, ובעיקר שיש לכאב והקושי שלה לגיטימציה – כדי שאכיר בכאב שלה ואהיה איתה ביחד.

ואז, תוך כדי שטף ההסברים, ההשוואות והנימוקים שמנסים ״להוכיח״ לי את הלגיטימציה, אני עוצר אותה רגע, משתף אותה במה שזיהיתי שבאמת קורה כאן, ובודק איתה – ״האם זה נכון?״.

״האם מה שאת בעצם מנסה להגיד לי עכשיו הוא – שכואב לך ושאת צריכה שאהיה איתך ביחד בכאב והקושי הזה?״ אני שואל אותה בעיניים אוהבות.

היא עוצרת לרגע ממושך, עוצמת את עיניה, מקשיבה פנימה, מהדהדת את מה שאמרתי עמוק לתוכה. ואז, לאחר ההפוגה, היא פוקחת שוב את עיניה ומביטה ישר אל תוך עיניי.

אני מזהה לכלוכית נוצצת בעיניה ושם לב שמשהו השתנה באוויר, אני שם לב שפתאום… אנחנו ממש נפגשים., הלבבות שלנו באמת נפגשים.

״כן״ היא אומרת, ״זה זה! זה מה שניסיתי להגיד.. תודה ששמת לב, כי אפילו אני בעצמי לא קלטתי עד עכשיו שזה מה שאני בעצם מנסה להגיד״.

״כואב לי ואני צריכה שתהיה איתי…״ היא אומרת לי בכנות מעומק ליבה. ואני שם לב שהיא חזרה שוב לנשום עמוק.

באותו רגע אני נזכר איך הדבר שהכי הייתי צריך בעולם בתור ילד היה – רק שהוריי יראו לי את הלב שלהם, רק שאפגוש את הרגש שלהם ושנהיה באמת ביחד בעומק הזה, ממש ביחד.

אני נזכר כמה כמהתי למפגש אמיתי, עמוק, מלא, כמה התפללתי, כמה רציתי להראות את ליבי, ולראות את ליבם, ורק להפגש באמת. ממש להיות ביחד.

אני נזכר איך כל חיי חיפשתי את העומק הזה, את הרגש, במפגש עם אנשים. כמה הייתי צמא, מורעב, למתנה הזאת, ללב, לפגיעות החשופה של האנשים, לפגוש ולגעת ביופי האינסופי הזה, בקודש הקודשים של הלב.

אני נזכר איך כמהתי לכך כל חיי, וכמה מעט זכיתי בכך בתור ילד ומבוגר צעיר. אני נזכר עד כמה שמאורע כזה לא מובן מאליו בכלל עבורי.

אני נזכר למה מלכתחילה בחרתי במקצוע כזה שבו אני נפגש עם אנשים בעומק העומקים של הרגש, בדרך הזאת של ההקשבה ללב וריפוי דרך מפגש אמיתי.

ואז, מהמקום הכי פגיע, הכי חשוף, והכי כנה, אני משיב לה:

״אין שום דבר בכל העולם הזה כולו שאני רוצה ברגע זה יותר מאשר – להיות איתך, בדיוק כאן, בדיוק ככה, כמו שאת, בכאב החשוף הזה שלך, בפגיעות המוחלטת הזאת שאת חושפת כאן איתי.״

״אין שום דבר קדוש ויפה יותר מזה בשבילי, ואני רוצה להודות לך, ממעמקיי ליבי, על המתנה שאת נותנת לי ברגע הז. ואני רוצה שתדעי, שאת מרפאה לא רק את עצמך עכשיו, אלא ביחד איתך, גם אותי.״