יש כל מיני זוויות מוכרות שדרכן אפשר להסתכל או להבין את תופעת החרדה. אבל הפעם אני רוצה להציע זווית חדשה ומעניינת על חרדה, משהו שהבנתי לפני כמה שנים על התופעה הזאת ושמאוד הפתיע אותי.

מה שהבנתי הוא – שחרדה, באופן פרדוקסלי, היא הניסיון שלנו להרגיע את עצמנו 🙂

חרדה היא סיפור שאומר שמשהו נורא עשוי לקרות בעתיד, והמשמעות הנסתרת של הסיפור הזה היא כביכול – שהוא לא קורה עכשיו.

או במילים אחרות, חרדה היא הדרך שלנו לנסות לספר לעצמנו, בעקיפין, שהכל בסדר עכשיו.

חרדה היא בעצם הקרנה של רגש כלשהו שאנחנו חווים ברגע זה, אל העתיד באמצעות הדימיון, כדי ״להרחיק״ אותו מאיתנו, ומהרגע הזה.

למה? מתוך אהבה לעצמנו כמובן, כדי להרגיע ולהקל על עצמנו להתמודד עם כאב מאוד גדול שאנחנו חווים ברגע זה.

וכמובן, העובדה שאנחנו חווים את הרגש הקשה הזה עכשיו, לא אומרת שהמקור שלו הוא בהכרח משהו שקורה עכשיו.

בד״כ מקור הרגש הוא טראומה כלשהי מהעבר שלא היינו מסוגלים לעבד, לעכל או להתמודד איתה באותו זמן, ולכן הרגש הקשה עדיין נוכח בגוף שלנו מאז, מחכה שנוכל להרגיש אותו וכך לעזור לו להרפא.

הנה דוגמה:

מאז שהייתי ילד בן 10 בערך היו לי חרדות איומות ונוראיות שההורים שלי ימותו יום אחד בתאונת דרכים, ושאשאר לגמרי לבד בעולם הזה. והחרדות האלה נמשכו שנים רבות.

דרך הסיפור הזה סיפרתי לעצמי בעקיפין ש״עכשיו זה לא ככה״ וגם ש״זה לא קרה״. זאת אומרת, סיפרתי לעצמי כך בעקיפין שעכשיו אכן יש לי הורים, ושהם אכן ביחד איתי, ושאני לא לבד בעולם הזה.

ולכאורה זה היה כאילו נכון, אבל רק מבחינה פיזית. ברמה הנפשית החוויה שלי הייתה שאין, אבל הדחקתי את הכאב הזה לחלוטין.

ואז, יום אחד לפני כמה שנים, ברגע של כנות רגשית מאוד עמוקה עם עצמי, ראיתי את האמת הרגשית המודחקת שלי.

ראיתי שעמוק בפנים, במקום שהסתרתי ממש טוב אפילו מעצמי, אני ממש מרגיש שאני יתום. כן, אפילו שהיו ועדיין יש לי הורים פיזיים.

הבנתי שהרגשתי לבד לגמרי בעולם מבחינה רגשית, שאין לי הורים שנוכחים איתי רגשית באמת.

ובשביל הילד שהייתי ושעדיין חי בתוכי, העדר נוכחות רגשית לאורך זמן הרגיש לחלוטין כמו מוות של ההורים.

כי הורה זה לא גוף פיזי, אלא נוכחות רגשית מסויימת שפשוט לא חוויתי שיש איתי כילד.

אבל אז, כילד, לא יכולתי להכיל את זה, לא יכולתי לעכל או להתמודד עם זה באותו שלב.

ולכן, הנפש הגאונה שלי עשתה מה שהייתה חייבת לעשות כדי לתמוך בי במצב הזה, והיא הרחיקה אל העתיד את החוויה הקשה כל כך הזאת.

וכך הצלחתי להדחיק מעצמי במשך שנים רבות את החוויה הרגשית שלי. את הכאב, את הבדידות ואת האבל הגדולים על ״מות״ הוריי שחוויתי בתוכי כילד.

זה אפשר לי לספר לעצמי שעדיין יש לי הורים, וזה היה הניסיון הלא מודע שלי להרגיע את עצמי – דרך ההקרנה של חווית הנטישה אל זמן עתידי כלשהו בדימיון.

הייתי חייב להכחיש ולהדחיק את מה שהרגשתי, כי זה היה יכול למוטט אותי אז. זה היה חכם וזה היה חומל כלפיי.

וזאת הגאונות שבמנגנון החרדה, הוא עוזר לנו לשרוד מצבים קשים כאלה כך שלא ימוטטו אותנו.

ריפוי החרדה:

הריפוי מגיע כאשר אני מסכים להסתכל על העניין בכנות מלאה, להכיר במה שחוויתי כילד ושעדיין חי בתוכי רגשית גם עכשיו – ואז – להסכים באמת להרגיש אותו ברגע זה. במלאות.

ואפשר להסתכל על הריפוי משני רבדים: אנרגטי ופסיכולוגי.

ברמה האנרגטית – הריפוי מגיע מתוך ההסכמה להרגיש לחלוטין את הכאב ברגע זה. וזה אומר:

לעזוב את הסיפור שבראש ולהשאר רק עם התחושות שיש בגוף ברגע זה – להרגיש אותם, להרגיש את הגוף, להביא מודעות לגוף, להרפות את השרירים המכווצים, לכאוב אם כואב, לתת לזה לשרוף אם שורף וכו׳.

מאוד חשוב לשים לב שלא מנסים ״לעקוף״ או להעלים את הכאב, אלא באמת מסכימים לכאוב. זה מאפשר לאנרגיה הרגשית התקועה לנוע ולזוז בגוף, לשחרר את עצמה ולהביא לריפוי באופן טבעי.

וכמה שזה עשוי להיות לא נעים, כואב או שורף בגוף, זה לא כזה נורא כמו הסיפורים על העתיד. עם הסיפורים המפחידים אי אפשר להתמודד, אבל עם כאב או תחושת שריפה כלשהי בגוף אפשר להתמודד ברגע זה.

וברמה הפסיכולוגית – ההסכמה להרגיש את הכאב ברגע זה היא בעצם ההסכמה להיות נוכח רגשית עם עצמי.

והנוכחות הרגשית הזאת שאני מעניק לעצמי עכשיו, היא בעצם המענה לצורך שלא קיבל מענה בעבר. וזה הריפוי.

הנוכחות הרגשית המלאה הזאת היא למעשה מה שהיה חסר שם מלכתחילה, והחוסר הזה הוא למעשה מה שיצר את הטראומה או הפצע.

וכשהצורך העמוק הזה מקבל מענה אמיתי, זאת אומרת כאשר הילד הפנימי מקבל הורה פנימי שנוכח רגשית באמת – הוא נרפא, הוא נרגע, והחרדה מתפוגגת.

לסיכום:

כאשר אני חווה חרדה בקשר לנושא עתידי כלשהו, כמו למשל שלא יהיה לי איך לפרנס את עצמי, או שמישהו קרוב שאני אוהב ימות וכו׳:

אני מבין שאני לא באמת מפחד ממשהו שיקרה בעתיד וממה שאצטרך להרגיש אז, אלא בעצם מפחד ממה שאני מרגיש ברגע זה בגוף שלי.

ואז אני שואל את עצמי – באיזה אופן אני כבר חווה ברגע זה את מה שאני מפחד לחוות בעתיד?

ואז, כשאני שם לב בכנות שאת הדבר שאני מפחד לחוות בעתיד אני למעשה חי כבר עכשיו ברגע זה, אני בודק איך זה מרגיש בגוף.

ואז אני בודק – האם אני מרשה לעצמי להרגיש, ברגע זה, את מה שבין כה וכה אני מרגיש עכשיו בגוף?

ואז אני שם לב לכיווץ, ולהתנגדות בגוף. ועצם תשומת הלב מרפה ומרככת הכל, מעצמה. כי זה מה שתשומת לב עושה. ואז אני מוצא שהרשתי לעצמי להרגיש, לחזור לגוף, לחזור לנשום.

ואם ברגע זה הרשתי לעצמי להרגיש וראיתי שהכל בסדר – אין לי יותר ממה לפחד. כי זה רק רגש, וגם אם הוא מאוד כואב, אני יכול להיות איתו, אני יכול להיות איתי. ואני איתי עכשיו. הנה, הכל בסדר.