כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם מן תחושת דיכאון נסתרת שנמצאת שם הרבה מהזמן ברקע היום יום שלי. ודיברתי עכשיו שיחה ארוכה עם חברים טובים וחכמים שמאוד אוהבים אותי ושיתפתי אותם בסיפור של כל מה שאני עובר.
ותוך כדי השיתוף פתאום הצלחתי לראות ולגעת ולהרגיש באמת את מה שמתחת; תחושת בדידות ועצב עצומה. ואיך שהתחושה הזאת התחילה לזרום בי – באותו הרגע נמס הדיכאון. באותו הרגע הקרחון נמס והפך שוב למים מתוקים.
הרגשתי ממש כאילו מים חמימים מתחילים שוב לזרום בתוכי, וזה אומנם כואב מאוד, זאת אומנם תחושה של בדידות ועצב עמוקים, אבל זה חי! זה זורם, זה נע! וכשהרגש חוזר שוב לנוע ולזרום, החיים חוזרים שוב לנוע ולזרום.
ותוך כדי החוויה הזאת הבנתי שוב בבירור את מה שכבר הבנתי כל כך הרבה פעמים בעבר, שהדיכאון שלי הוא בעצם ההתנגדות הלא מודעת שלי להרגיש, ובמקרה הזה זו הייתה ההתנגדות להרגיש את הבדידות והעצב העצומים שבי.
בחוויה האישית שלי, אין דיכאון כשיש חיבור לרגש, לא משנה כמה כואב הרגש. הדיכאון פשוט לא יכול להשאר שם במצב כזה, בדיוק כפי שהמים לא יכולים להיות בשני מצבי צבירה בו זמנית – או שהם קפואים או שהם נוזלים (או אדים).
ואיכשהו,
בחיבור לעצב התמלאתי
תחושה עמוקה של שימחה,
שאני איתי.
ואיכשהו,
בחיבור לבדידות התמלאתי
תחושה עמוקה של קירבה,
לעצמי.
ונזכרתי שוב,
שלמרות האינסטינקט הראשוני
לחסום, להגן, להתנתק,
להתרחק ולהסגר מפני הרגש,
איכשהו,
כל מה שאני מבקש זה רק עוד ועוד
להרגיש, לא משנה מה, רק להרגיש,
רק להרגיש, את הכל.
כי בלהרגיש
אני חוזר מן המתים,
כי בלהרגיש
אני חוזר אל החיים.
וכל אחד זקוק לחבר, או חברים,
שיזכירו לו את האור,
שיזכירו לו את החיבור בתוכו
לרגש, ללב, לעצמו, למקור,
כל אחד זקוק
בלב הסערה
למגדלור.
