כל האיכסה הזה, מה שמפריע לי כל כך, זה לא בחוץ, זה בפנים, זה שלי.
ואני לא חווה את זה בגלל שמישהו אחר, אני חווה את זה בגלל שאני.
זה לא יעלם אם האחר או העולם יהיה שונה, כי זה לא נובע מהם, זה נובע מתוכי.
והאיכסה הזה הוא אני. הוא הכאב והסבל שלי. שלי עצמי.

ואני לא מתכוון להתכחש לו עוד,
אני לא מתכוון להתכחש עוד לעצמי,
אני לא מתכוון יותר להשליך אותו,
לא אשליך עוד את עצמי,
לא על ראש הממשלה ולא על השרים,
לא על החברה ולא על החברים,
לא על חבורות שלמות של אנשים,
לא על חברות ועל תאגידים,
ולא על העולם הזה כולו,
אניח לכולם
ואביא את עצמי,
אביא הכרתי
אל האינסטינקט
הקיומי וההישרדותי,
אביא שם הכרה
אביא שם
מנוחה.

לא אשליך יותר את הכאב
ואת הסבל מליבי,
ארגיש אותו במלאות,
אחזיר אותו אליי,
אהיה אחד
איתו
כי הוא
אני.

ובאחדות הזאת,
אמצא את כל המנוחה
ואת כל השלמות,
אמצא בה ריפוי
ואמצא בה מלאות,
אמצא בה יופי,
ואמצא בה משמעות,
אמצא בה חמלה,
ואמצא בה רכות,
אמצא בה חוכמה,
ואמצא בה אהבה
ואז אשליך אותה
על עולמי,
מן האחדות הזאת
אחזור שוב
להשליך
את עצמי