זוגיות מונוגמית ארוכה יכולה להיות ממש מאתגרת, כי זה נורא קשה להיות כל כך הרבה שנים עם אותו האדם. נורא בא לפעמים להחליף ולהיות עם מישהו אחר, שיהיה ״יותר קשוב\רגיש\מעניין\חתיך״, או אולי דווקא ״פחות״ כל מיני תכונות שאנחנו פחות אוהבים, העיקר שיהיה שונה ובעיקר ״יותר שווה״.
אבל אם תחשבו על זה, יש לנו בדיוק את אותו הדבר עם עצמנו, גם עם עצמנו אנחנו בזוגיות מונוגמית ארוכת שנים, ״תקועים״ שנים עם האדם המסויים הזה שאנחנו, שנים עם אותן השטויות והדפוסים, שנים עם אותו הגוף ועם אותו האופי. זה בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.
ובדיוק כמו בזוגיות מונוגמית עם אדם אחר, גם בזוגיות עם עצמנו (בואו נהיה כנים לרגע) בא לפעמים לחליף את עצמנו באיזה עצמי אחר, יותר ״מוצלח״, ״יפה״, ״חכם״, ״רגיש״, ״מעניין״ וכו׳… לפחות לפעמים, לא ככה?
ולפחות בחוויה האישית שלי, יש משהו כל כך, אבל ככככללל ככככךךך עמוק בזוגיות מונוגמית ארוכת שנים, משהו כל כך מרפא.
אבל רק בתנאי שבאמת מסכימים לעשות את ״העבודה״, שהיא בעצם לא עבודה בכלל, אלא קבלה עמוקה וחסרת תנאים של מי שאיתנו, על כל המבנה הנפשי והפיזי המאוד סצפיפי והייחודי שהינו. ובעיקר, בחירה להיות איתו, עם האדם הספציפי הזה, בחירה בו… בדיוק כפי שהוא.
להיות כך עם בן או בת זוג, זה בעצם להיות כך עם עצמנו. ולהיות כך עם עצמנו, זה בעצם להיות כך עם בן או בת זוג. אין באמת הבדל בין היחסים החיצוניים עם אדם אחר לבין אלה הפנימיים עם עצמנו.
זה אותו הדבר בדיוק, אלה הם אותם היחסים בדיוק:
אם אני לא מרוצה, לא מקבל ולא אוהב את העצמי הספציפי והפרטי שאני אז גם לא אהיה מרוצה, לא אקבל ולא אוהב את בן או בת הזוג הספיציים שאיתי. כי בתור בני זוג, הם בעצם ההארכה של העצמי שלי, בן אם אני מודע לכך או לא.
ואני מרגיש, באופן אישי, שהמסע המונוגמי ארוך השנים שלי עם בת הזוג שלי, הוא מסע מונוגמי ארוך שנים עם העצמי שלי, בדיוק באותה המידה.
בדיוק כשם שאני לומד לקבל ולאהוב ולהעריך ולהתפעל באמת ובתמים מהיצור הכל כך ספציפי הזה שהינה, כך גם אני לומד, בדיוק באותה המידה, באמת ובתמים, לקבל ולאהוב ולהעריך ולהתפעל מהיצור הכל כך ספציפי הזה שאני.
זה בדיוק אותו השריר עבורי, זאת בדיוק אותה התנועה, זאת בדיוק אותה היכולת שמתפתחת במסע הזה בחוויה האישית שלי.
הבחירה ההולכת ומעמיקה הזאת בה מובילה אותי לבחירה הולכת ומעמיקה… בי. בחירה בי, באחד שאני ספציפית, בגוף ובנפש ובמבנה הכל כך אישי ופרטי וחד פעמי שאני. בחירה שהיא בעצם השלמה, שלום, ושלמות עצמית.
זה לא פשוט, זה אפילו מאוד מאתגר… לבחור בי. במי שאני, כמו שאני. בי ולא ברעיון של איך אני צריך להיות, בי ולא ברעיון ״מוצלח יותר, יפה יותר, חכם יותר, מעניין יותר, שווה יותר״ שלי.
לבחור בי באמת, ולבחור בה באמת, זה משהו שקורה בו זמנית, דו כיוונית, בחוויה הפרטית שלי. זה המקום שאליו מובילה אותי הזוגיות המונוגמית ארוכת השנים שלי.
זה לא פשוט, זה אפילו מאוד מאתגר, אבל זה כל כך שווה את זה בחוויה האישית שלי… העומקים שזה מביא אותי אליהם והאיחוי הפנימי שזה מחולל בתוכי… זה פשוט כל כך שווה את זה בעיניי, שווה במאה אחוזים מלאים.
מונוגמיה? פוליאמוריה? יחסים פתוחים? צורות אחרות? מה הכי נכון?
אם למישהו עולה פה השאלה –
האם אני חושב שמונוגמיה זאת הדרך הכי נכונה?
או – שפוליאמוריה או צורות אחרות של יחסים פחות טובות או נכונות?
אז התשובה שלי היא – לא. אני ממש, ממש, לא חושב ככה.
אין לי שמץ של מושג מה נכון או טוב לאחרים, אני רק יודע מה טוב ונכון עבורי באופן אישי.
אני חושב שלכל אדם בעולם הזה יש את העצמי הספציפי, הייחודי והמיוחד שלו, ושבשל כך לכל אדם יש גם את דרך החיים הספציפית, הייחודית והמיוחדת שלו.
וכנגזרת של כך, לכל אדם יש גם את צורת היחסים הספציפית, הייחודית והמיוחדת שלו. והיא גם עשויה להשתנות בהתאם לתקופה והשלב בחיים של כל אדם ואדם. ואני פשוט רוצה לתמוך באנשים במה שנכון עבורם.
אין בעיניי חוקים וכללים ואי אפשר בעיניי להכניס פה דברים לנוסחאות,
הכל כך עשיר, מגוון ומורכב. אם כבר, הדבר היחיד שאולי נראה לי שכן עשוי להיות טוב ונכון תמיד לכולם הוא רק… להקשיב ללב. אבל בתכלס, גם זה בכלל לא בטוח 🙂
