ספקות בזוגיות, ברוב המקרים, קשורים לחלוטין בפחד מאינטימיות. פחד, שכשהוא קיים במערכת, אז באופן תת מודע גורם לנו לקטוע ולכבות (לא רק מינית כמובן אלא גם ריגשית) את האינטימיות, בכל פעם שהיא רק מתחילה להיווצר.
ואז, מן הסתם, אין אינטימיות, אין קירבה, אין תחושת חיבור וביחד. או שכן יש – אבל רק מעט מאוד. ואז אנחנו עשויים להתחיל להאשים, בגלוי או בסתר, את בני הזוג שלנו, להאמין שבגלל שהם לא מספיק משהו, או יותר מידי משהו, שבגללם אנחנו מרגישים ככה.
ואז עשויים להתחיל הספקות בזוגיות, כי משהו מרגיש כל כך חסר וריק ותפל ביחסים האלה, משהו פשוט כבר לא ממלא את הלב.
ואז עשויים להתחיל לחשוב שאולי הם לא מתאימים לנו, שאולי זה פשוט לא זה, שאולי עם מישהו או מישהי אחרים כן יהיה לנו את מה שאנחנו מחפשים.
אבל… מה אנחנו מחפשים?
הכי עמוק, מתחת להכל, מה באמת אנחנו מחפשים?
מה הלב שלנו באמת באמת מבקש?
בסופו של דבר, אם נקבל בשלמותה את כל ״רשימת הקניות״ שלנו, אם נקבל את בן או בת הזוג הכי מושלמים ביקום מבחינתנו, מה זה יתן לנו? מה זה יאפשר לנו? מה אנחנו מדמיינים שנרגיש אז?
כי מה שאנחנו באמת מחפשים זה לא בהכרח את בני הזוג המושלמים, אלא בעיקר את מה שאנחנו חושבים שנרגיש איתם. ומה אנחנו חושבים שנרגיש איתם?
האם לא… אינטימיות אמיתית? כזאת שממלאת ומרווה את הצימאון של הלב? זאת אומרת, קירבה וחיבור מושלמים? להרגיש שהלב יכול להפתח סוף סוף לרווחה ולהתמסר איתם עד הסוף? להרגיש, סוף סוף… בבית?
אבל, העניין הוא ש – רובנו מפחדים מאינטימיות.
ורובנו אפילו לא יודעים שאנחנו מפחדים מאינטימיות.
רובנו בטוחים שזה לא קשור אלינו בכלל, שאצלנו אין פחד כזה.
כן, נכון שכל פעם שהיא מתקרבת לחבק הוא תוקע בדיחה, או מתחיל לדבר בקול מצחיק כזה. או שכל פעם שהוא מתחיל לדבר איתה מהלב עולה בה ישר ציניות.
וכן, נכון שכל פעם שהם נכנסים למיטה הוא רק רוצה כבר לחדור ואז ישר גומר מהר. או שהיא רק מתמקדת בלהגיע שוב אל האורגזמה שלה.
ונכון שבסתר בכלל לא באמת בא לו להכנס איתה למיטה, אין לו כוח לסאגה הזאת והוא מעדיף פורנו. או שהיא מכריחה את עצמה לשכב איתו, אפילו שהגוף והלב שלה כבר מזמן לא מרגישים שום חשק לזה.
ונכון שכל פעם שהם נשכבים רגע לנוח אחד ליד השניה על הספה אז הראש שלו מתחיל לנדוד למחשבות על העבודה שלו. או שהיא מדליקה ישר טלויזיה.
אבל, פחד מאינטימיות? מה?? מה פתאום!
ואינטימיות, מהי בכלל אינטימיות?
אינטימיות, מהזווית הנוירו-פיזיולוגית, היא היכולת להשאר חסר הגנה מבלי להרגיש פחד. ומהי ההגנה? ההגנה קשורה לרוב באחת משלושת התגובות של מערכת העצבים: הילחם, ברח, קפא.
למשל, שפיכה מהירה או מיקוד באורגזמה קשורים בתגובת ״ברח״. זה הרצון ״להגיע כבר״, לסיים את זה, לא להיות שם כבר.
או למשל, ציניות, שיפוטיות וביקורתיות, קשורים בתגובת ״הילחם״. זה הרצון לתקוף את מי שמולנו, להחליש אותו, לחסל את האיום.
או למשל, כאשר המחשבות שלנו נודדות או כאשר אנחנו נשאבים למסכים ואנחנו מפסיקים להיות נוכחים בסיטואציה, זה קשור בתגובת ״קפא״ שהיא גם תגובה של ניתוק.
אז אינטימיות, מהזווית הזאת, היא היכולת פשוט להיות ביחד, מבלי לתקוף, מבלי לברוח, מבלי להתנתק. פשוט להיות, ביחד. כמו שתינוק מתמסר לחיבוק של אמא, חסר הגנה לחלוטין ויחד עם זאת חווה תחושת ביטחון מוחלטת.
כשנמצאים באינטימיות – לא מרגישים צורך להגיע לאנשהו או להשיג משהו מעבר לאינטימיות עצמה. האינטימיות עצמה היא היעד, היא המטרה, היא ממלאת אותנו יותר מהכל. לא חסר בה כלום.
אז מה יקרה אם בדיוק כמו בגמילה מהתמכרות, שבה הצעד הראשון להתנקות הוא להודות שמכורים – מה יקרה אם גם פה נסכים קודם כל להודות בפני עצמנו (ללא כל שיפוט ומתוך חמלה גדולה) שאנחנו מפחדים, ממש חרדים, מאינטימיות?
ומה יקרה אם נסכים ביחד להתחיל להתבונן ביום יום שלנו בכל אותם רגעים וניואנסים קטנים דרכם אנחנו קוטעים או מכבים את האינטימיות שמתחילה להיווצר בינינו?
וֹמה יקרה אם, לאט לאט, בכל אחד מהרגעים והניואנסים הקטנים האלה, נרשה בהדרגה, בעדינות, לאינטימיות בינינו להיווצר ולהעמיק מבלי שנכבה או נקטע אותה כפי שנהגנו לעשות בעבר?
