כמו שאני רואה את זה, המהות האמיתית שלנו היא מקור שפע בלתי נדלה של כל מה שאי פעם האמנו בטעות שחסר לנו, של כל מה שאי פעם חיפשנו וניסינו לקחת ולהשיג מהסביבה ומאחרים.

אבל בשל נסיבות החיים, מבנה החברה והתרבות שבתוכה גדלנו, היינו צריכים להסתגל על מנת לשרוד, וכך למדנו לאט לאט להכחיש, להתעלם ולהתנתק מהמהות האמיתית שלנו, ולאמץ לעצמנו עצמי חלופי, עצמי הסתגלותי, שהוא ממש כמו דמות אשר למדנו לשחק כדי לזכות באישור מהסביבה וכך לשרוד.

הדמות שלמדנו לשחק אינה משקפת את המהות האמיתית שלנו, אלא את הדרישות של החברה בה גדלנו ושאליה התאמנו את עצמנו (בלית ברירה) על מנת לזכות באישור וכך לקבל ביטחון שאיפשר לנו לשרוד.

אפשר להמשיל את המהות האמיתית שלנו למלך או למלכה בעלי שפע עצום, ואת הדמות החלופית שלמדנו לשחק אפשר להמשיל לקבצן או קבצנית חסרי כל.

באופן מוזר, כמעט כמו בפיצול אישיות, קיימים בנו שתי הדמויות האלו במקביל, וכך כאשר אנחנו מזוהים עם האחת אנחנו כמעט ולא זוכרים באותו הרגע איך זה מרגיש להיות הדמות השניה.

לכל אחת מן הדמויות יש אופי, צורת דיבור, צורת פעולה ומחשבה, מניעים ושאלות עומק אחרות לחלוטין. למשל, בעוד ש״הקבצן״ שואל שאלות לקיחה המאפיינות מצב הישרדות, ״המלך״ שואל שאלות נתינה המאפיינות מצב שפע.

שאלות לקיחה

שאלות לקיחה הן בעצם כל סוג של שאלות אשר שואל אדם המאמין שחסר לו, שאין לו, ושמחפש איך להשיג ולקחת עוד ועוד לעצמו על מנת לשרוד.

דוגמאות לשאלות לקיחה יכולות להיות למשל ״האם יאהבו ויעריכו אותי? איך להיות\להראות\לפעול\לדבר כדי שיאהבו אותי? מה ארוויח מזה? וכו׳…״

אין שום דבר ״רע״ או ״לא בסדר״ בשאלות לקיחה, פשוט העניין הוא שכמה שאני מנסה לקחת לעצמי יותר מאחרים ומהסביבה (למשל אישור, ערך, אהבה, ביטחון וכו׳), ככה אני רק מתרוקן ומרגיש יותר ויותר מחסור של מה שאני מנסה לקחת, וזה פשוט לא עונה על הצורך שלו ניסיתי למצוא מענה.

זה קורה כך משום שבאופן הזה אני רק מחזק ומעמיק ומשריש את האמונה השקרית שחסר לי, ואת ההזדהות עם דמות ״הקבצן״ בתוכי, וכמה שאני מאמין בה יותר, ופועל מתוכה יותר, כך אני חווה אותה יותר עצמי.

לקיחה מרגישה ממש כמו בור ללא תחתית, היא לעולם לא באמת ממלאת את הבור שבלב אלא רק מעמיקה אותו. ויש רק דבר אחר שבאמת ממלא את המחסור, את הבור שבלב, והדבר הזה הוא – נתינה.

שאלות נתינה

שאלות נתינה הן בעצם כל סוג של שאלות אשר שואל אדם הזוכר שכבר יש לו, ורק מחפש איך להעניק ולחלוק את מה שכבר יש לו עם אחרים.

דוגמאות לשאלות נתינה יכולות להיות למשל ״מה הדרך הטובה ביותר לאפשר לאנשים סביבי להרגיש עד כמה הם חשובים לי, ועד כמה אני אוהב ומעריך אותם? איך אוכל לתת הכי הרבה? מהו הדבר הכי נדיב ואוהב שאני יכול לעשות\להגיד\לאפשר במצב הזה? וכו׳…״

כמה שאני ממוקד יותר בלתת את מה שקודם חשבתי בטעות שחסר לי (כמו למשל אישור, ערך, אהבה, ביטחון וכו׳), כך אני רק מתמלא ומרגיש יותר ויותר שפע של מה שאני נותן. מדוע זה כך?

משום שהמיקוד בנתינה רק מחזק ומעמיק ומשריש את הידיעה העמוקה *שכבר* יש לי. נתינה אמיתית מרגישה ממש כמו נביעה פנימית בלתי נדלית, וכך כמה שאני נותן יותר כך רק נובע מתוכי עוד ועוד.

נתינה או ריצוי והקרבה?

חשוב להדגיש שיש הבדל עצום בין נתינה לבין הקרבה וריצוי, ולמעשה מדובר בהפכים. כאשר מישהו עוסק בריצוי והקרבה הוא לעולם לא עושה זאת מתוך נתינה, אלא תמיד מתוך לקיחה נסתרת.

למשל, הקרבה וריצוי עשויים להיות ניסיון לקחת בעקיפין אישור שאנחנו ״בסדר״ או הערכה שאנחנו ״אדם נדיב ואכפתי״, או ניסיון לקחת בעקיפין משהו אחר.

אז איך יודעים בוודאות אם זאת נתינה או לקיחה? זה מאוד פשוט – לקיחה תמיד מרגישה כמו מועקה ותמיד מרוקנת אותנו, ונתינה תמיד מרגישה כמו הקלה ותמיד ממלאת אותנו.

זה לא באמת משנה איך זה נראה ואיזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו: אם זה לא באמת ממלא אותנו ברגע זה (לא בעתיד) אז זאת לא באמת נתינה אלא לקיחה (כן, גם אם היא במסווה של ״נתינה״).

ושוב – חשוב לי מאוד להדגיש שאני ממש לא אומר כאן שלקיחה היא משהו ״רע״ או ״לא בסדר״, וגם לא שנתינה היא משהו יותר טוב או יותר ״בסדר״. אני בכלל לא מסתכל על זה כך.

חשוב להבין שאף אחד לא באמת נהנה להיות בלקיחה ובמצב של מחסור והשרדות, ושאם מישהו (כולל עצמי) נמצא כרגע במצב הישרדות ושיכחה של מהותו האמיתית, אז הדבר האחרון שהוא צריך זה גינוי או ביקורת (שרק מגבירים את מצב ההשרדות), אלא פשוט חמלה, והבנה, ותזכורת של מהותו האמיתית.

אז, איך עוברים ממצב לקיחה והשרדות למצב נתינה ושפע?

יש הרבה מאוד דרכים וכלים נפלאים ומעולים לעבור ממצב לקיחה והשרדות למצב נתינה ושפע, אבל עכשיו ברגע זה בא לי לחלוק אתכם דרך אחת פשוטה, קלה וממש יעילה ומיידית לעשות זאת.

הדרך הזאת היא פשוט לשנות את השאלות, משאלות לקיחה לשאלות נתינה, ואפשר לסכם את הכלי הזה אל תוך שלושה צעדים פשוטים:

1. תשומת לב למה שאני מרגיש ברגע זה – האם מועקה או הקלה?
אם אני מרגיש מועקה זה סימן ברור שאני עסוק ברגע זה בלקיחה.
2. הקשבה פנימה על מנת לשים לב – מהי שאלת הלקיחה המניעה אותי ברגע זה?
3. ברגע שאני רואה את שאלת הלקיחה שלי, אני פשוט מחליף אותה לשאלת נתינה.

לדוגמה: אם אני כותב עכשיו פוסט בפייסבוק ושאלת הלקיחה שלי היא ״האם הם יאהבו אותי ויעשו הרבה לייקים על מה שאני כותב?״, אז אני משנה אותה לשאלת הנתינה ״איך אוכל לתת להם הכי הרבה ערך, תועלת אמיתית ותחושה טובה באמצעות הפוסט הזה?״

בשניה שאני שואל את שאלת הלקיחה אני מרגיש מועקה, פחד ומחסור.
בשניה שאני שואל את שאלת הנתינה אני מרגיש הקלה, שלווה ומלאות.
בחוויה שלי, כל פעם מחדש זה פועל ממש כמו קסם.

ולסיכום

המטרה שלי בכתיבת המאמר הזה היא פשוט להזכיר שיש לנו את חופש לבחור איזה שאלות יניעו אותנו, וכך גם לבחור מאיזה רובד בתוכנו אנחנו רוצים לחיות או במילים אחרות:

מי אנחנו בוחרים להיות – הקבצן או המלך?
הכל לגמרי בסדר, והכל ממש מותר, והשאלה היא רק מה הכי בא לנו.