גדלתי בישוב מבודד, קטן ונידח בגליל שבו היו רוב הזמן רק 4 ילדים בלבד כולל אותי, וכל אחד מאיתנו בגיל אחר. למעשה רוב הילדות לא היו לי חברים בגיל שלי בכלל בישוב.
המושב הזה היה מרוחק מאוד מישובים אחרים וכמובן שגם לא יכולתי לנהוג לשום מקום, כך שמלבד השעות של בית הספר שבהם פגשתי ילדים אחרים, למעשה הייתי לבד מאוד רוב שעות היום.
בנוסף לכל זה, הישוב שבו גדלתי היה ״הישוב של המוזרים״ כי הוא היה ישוב של אנשים שעושים מדיטציה, וזה היה בתקופה שבה רוחניות עדיין הייתה דבר מאוד מוזר ולא נפוץ או מקובל כמו היום בארץ.
בזמן של אחרי בית הספר, גם המבוגרים לא ממש היו נוכחים בישוב כי הם היו בעבודה או שהיו יושבים שעות למדיטציה, וכך הישוב היה פשוט ריק. הייתי מתהלך לבד ובודד בשבילים, מנסה להעסיק את עצמי לבדי.
בני אדם לא היו שם ממש ולכן גם לא היתה לי אפשרות להתחבר איתם, אז נשאר לי רק להתחבר לעולם הפנימי שלי, לדמיון, לאלוהים, לרוח, לעצמי.
בישוב הרגשתי בודד ודחוי וגם בבית הספר הרגשתי בודד ודחוי. למעשה, הרגשתי בודד ודחוי בכל מקום. מעולם לא באמת הרגשתי שייך, בשום מקום, בשום קבוצה.
ולמרות שכבר עשיתי המון עבודה וריפוי עם המקום הזה ולמדתי להתחבר יותר לאנשים סביבי, עדיין, החוויה הקיומית הזאת של בדידות הייתה כל כך עמוקה בתוכי והפכה באיזה אופן להיות ממש חלק ממני, עד היום.
________________
גם בשנת הלימודים שסיימנו בהולנד בביה״ס לפסיכותראפיה ממוקדת גוף (שנקראת קור-אנרג׳טיקס) הרגשתי ככה בדיוק עם האנשים.
לאורך כל השנה הרגשתי (משום שכך האמנתי) שאנשים בבית הספר לא אוהבים אותי, לא מתחברים אליי, מבקרים אותי, כולל המורים, והרגשתי בתוכי רוב הזמן, באופן כללי, מאוד לא רצוי ולא שייך ודחוי.
ומשום שכך הרגשתי (זאת אומרת האמנתי וסיפרתי לעצמי) אז יצא שהגבתי מתוך התחושה הזאת לאנשים סביבי. בגלל שהאמנתי שאני לא רצוי אז התרחקתי מהאנשים, לא יצרתי קשר, ובעצם – דחיתי אותם.
באופן לא מודע, כדי להגן מהכאב של הדחייה שפחדתי ממנו, מה שעשיתי היה לדחות אותם לפני שהם ידחו אותי. בעצם גרמתי להם להרגיש לא רצויים, וזה רק גרם לאנשים סביבי להתרחק ממני אפילו עוד.
באופן לא מודע, יצרתי לעצמי בדיוק את אותה מציאות שממנה ניסיתי להמנע ושיחזרתי בדיוק את אותו הכאב של ילד דחוי שאותו ניסיתי להמנע מלהרגיש.
לאורך כל השנה עברתי הרבה ריפוי עם המקום הזה מול הקבוצה, פתחתי הרבה מקומות מודחקים וכואבים בתוכי, עברתי הרבה חוויות מתקנות והצלחתי לעבור דרך הקירות השקופים שלי ולהרגיש חיבור אמיתי עם חברי הקבוצה שלי ועם עצמי.
אבל הכאב הזה כל כך עמוק בתוכי שלוקח לו זמן, לוקח למערכות זמן להפתח ולבטוח שוב, זה לא קורה ביום אחד וגם לא בשנה אחת, זה קורה בקצב הטבעי ונכון שלו.
_________________
בחלק האחרון של הלימודים השנה, שהיה ממש לפני כמה ימים, עברתי הרבה מאוד סביב זה וממש בשעתיים האחרונות של הלימודים, כמעט לפני שנפרדנו כולנו סופית, נפל לי אסימון גדול.
ישבתי שם בחדר עם כל חברי הקבוצה שלי, איתם עברתי תהליך עמוק במשך שנה, והרגשתי שוב איך כולם לא אוהבים אותי, הרגשתי כמה אני לא רצוי בקבוצה הזאת, הרגשתי שבטח הם רוצים כבר שאלך משם.
אבל החלטתי לעצור את הסיפור הדמיוני הזה ולבדוק אותו במציאות. וכך עברתי והסתכלתי אחד אחד על כל אדם בקבוצה, ושאלתי בפנים את עצמי ״האם אני מאמין שהוא אוהב ורוצה אותי בקבוצה הזאת ושמח שאני כאן?״
וכמעט על כל אדם שהסתכלתי ראיתי מייד וללא כל ספק שהתשובה היא – כן!
ואז שוב הסתכלתי על כולם כקבוצה ולא כאינדבידואלים, ושוב, מייד הרגשתי ש״הקבוצה״ דוחה אותי, לא רוצה אותי שם, לא אוהבת אותי. ואז שוב הסתכלתי אחד אחד ושוב שאלתי, ושוב ראיתי שאחד אחד אוהבים ורוצים אותי כאן.
יכולתי ממש לראות בזמן אמת איך אני מייצר לעצמי תמונה שיקרית, מציאות דמיונית, ואיך אני מתעלם מהאמת – שאני אהוב ורצוי ומוערך.
יכולתי ממש לראות איך אני מייצר ומשחזר לעצמי את המציאות הכואבת והבודדת מהעבר שלי, איך זה אני ורק אני שיוצר אותה שוב ושוב לעצמי כאשר אני בתוך קבוצה כלשהי, אני ולא אף אחד אחר מלבדי.
הגילוי הזה מילא אותי שימחה, כי באותו רגע ראיתי את הפתח החוצה מהבדידות, ראיתי איך אני יכול ליצור לעצמי מציאות חדשה, חווית חיים חדשה, בקבוצה הזאת, ובכל קבוצה שבה אהיה.
יצאתי עם (עוד) מתנה ענקית מהשנה הזאת, גיליתי בדיוק באיזה אופן אני מבודד את עצמי ויוצר לעצמי שוב ושוב חווית דחיה ובדידות בחיים שלי, וגיליתי גם את הדרך להפסיק לעשות את זה וליצור לעצמי מציאות חדשה:
מציאות של חיבור, של שייכות, של קירבה, ושל ביחד אמיתי. מרגע לרגע.
