מה שמפחיד באמת את רוב האנשים (כולל את עצמי) זה לא להרגיש את הכאב, הפחד, העצב, הבדידות וכל התחושות הקשות (את זה עושים גם ככה רוב הזמן) אלא דווקא – להרגיש את התחושות הנעימות, את השימחה, האהבה, ההנאה, אנרגיית החיים, החיוניות הכיף, העונג והאינטימיות.
הרבה פעמים מתמקדים בכל התחושות הקשות ו״מסכימים להרגיש אותן״ דווקא על מנת שלא לגעת בתחושות הנעימות שמתחת. הנעים, העונג, ההנאה, השימחה, האהבה, הקירבה, כל אלה נמצאים בשיכבה עמוקה יותר מהכאב והפחד והקושי. הם הליבה האמיתית, העמוקה ביותר.
כן, יש כאב ופחד וכל השאר, נכון. אבל יש *גם* עונג ואהבה ונעים וכל השאר, עמוק יותר. בו זמנית. אני לא אומר לאחד אחד אף פעם להתעלם או להדחיק את הכאב וכו׳ אלא פשוט להכיר בכך שעמוק יותר מזה יש – גם – עונג ואהבה ושימחה וכו׳.
ונכון, הרבה אנשים אכן מנסים להדחיק את הכאב והפחד וכל השאר (ואגב, להדחיק זה מאוד חכם ואוהב ומציל חיים לפעמים) על ידי שמעמידים פנים שהכל בסדר ושהם שמחים וכו׳, אבל ״השימחה״ הזאת היא שטחית, היא מסיכה, היא לא השימחה שבליבה.
ואם מישהו נמצא במצב כזה אז השלב הבא עבורו עשוי להיות באמת קודם כל להכיר בכך שמתחת למסיכת השימחה שלו יש כאב ועצב וכו׳ שהוא מתעלם מהם, ואז לתת גם להם מקום מלא בתוכו. אבל המסר שלי בטקס הספציפי הזה הוא:
בואו לא נעצור שם, בואו לא נתקע בשיכבה הזאת. כי זה קורה לצערי לכל כך הרבה אנשים שעושים ״עבודה״ רגשית ורוחנית וזה קרה לצערי גם לי במשך הרבה שנים.
בואו נזכור שיש עמוק מזה, בואו נזכור שכשאנחנו באמת מתחברים לעצמנו זה מרגיש נעים, כל כך נעים, ומרגיע, ומענג, ומחייה, ומהנה, ואינטימי, ו… פשוט טוב.
ההזמנה שלי פה היא להיות אמיצים, אבל עד הסוף, ולא רק חצי דרך.
ללכת כל הדרך – מהשימחה וההנאה והאהבה המזוייפת של פני השטח, אל הכאב והעצב והפחד שמתחת (כי זה כואב ועצוב ומפחיד להיות מנותקים מהליבה האמיתית שלנו), ואז עוד יותר עמוק, אל השימחה וההנאה והאהבה האמיתית שהן הליבה המקורית, האמיתית, שלנו, שאנחנו.
ואז – להרחיב אותה. עוד, ועוד, ועוד. ועוד. לכל הגוף, לכל התאים, לכל האיברים, לכל החלקים, לתת לה לרפא ולהבריא כל חלקה בתוכנו, בגוף ובנפש, ואז להרשות לה להתפשט ולהתרחב אפילו מעבר אלינו, לעלות על גדותיה, להשפך מתוכנו, על כולם, על הכל.
אבל רגע רגע.. האם זה ״אחראי״ פשוט להנות ככה עם כל מה שקורה בעולם הזה עכשיו (ותמיד) מסביב? עם כל הזוועות והרוע והסבל שסביבנו?
בעיניי כן. לתת לחיים לזרום בנו, להנות מזה, להתענג מזה, לתת לזה לרפא אותנו, לתת לזה לרפא דרכנו ומתוכנו את העולם שסביבנו, לתת לזה להרים אותנו אל התפקוד והחיוניות המקסימליים שלנו שמהם אנחנו יכולים להיות במקסימום הנתינה שלנו בעולם, כן. זה לא רק אחראי, זה למעשה הדבר האחראי ביותר בעיני שאדם יכול לעשות.
