הנה הסיפור המלא, שצונזר עד היום, על ״השיחרור הרוחני״ שלי 😉
לא כולם יודעים את זה עליי אבל בעוונותי, לפני כ14 שנים, מצאתי את עצמי חלק מקהילה שהייתה למעשה כת (את זה הבנתי רק בדיעבד), עם מורה כריזמטי (ופצוע נפשית) שהיה ראש הכת (אל תשאלו אותי מי, לא בא לי לשתף).
כמו כל חבריי שם בקהילה, גם אני הערצתי אותו בהתחלה והשלכתי עליו את ההורה המושלם שמעולם לא היה לי, תוך כדי שאני מתעלם (בצורה באמת מרשימה) מן ההתנהגות הפוגענית שלו.
כל כך רציתי להאמין שיש איזה מישהו מואר שכזה שם בחוץ, הורה מושלם שכזה, שהייתי ממש עיוור למה שהתרחש מול העיניים שלי לאורך כל הזמן הזה.
בחרתי לראות רק את ה״אור״ שלו והתעלמתי מה״צל״ הגדול, פשוט לא רציתי לראות את האמת השלמה כדי שלא תהרס לי האשליה שבה רציתי להאמין.
ביליתי בקהילה הזאת 7 חודשים מהחיים שלי, והיינו יושבים שם כמה פעמים בשבוע כל חברי הקהילה והמורה ביחד במעגל, דנים בעניינים ״ברומו של עולם״ ולומדים את התאוריות והכלים שהוא המציא, ובעיקר מרגישים הרבה יותר חשובים ומפותחים משאר העולם שמחוץ לכת.
אני זוכר כמה רציתי נואשות, כמו כולם, לקבל ממנו אישור על מי שאני, לזכות באהבתו והערכתו, וכמה התאמצתי בפגישות הקבוצתיות להרשים אותו ואת הקבוצה ככל יכולתי, להפגין את הדימוי הכי מרשים שלי.
ואז אכלנו שעועית…
ואני זוכר איך ערב אחד, לפני אחת מפגישות הערב הקהילתיות, הלכתי לבית של חבר טוב שהיה איתי שם גם באותה קהילה, אכלנו ארוחת ערב ביחד… אכלנו שעועית… אכלנו ה-ר-ב-ה שעועית.
ואחרי שסיימנו לאכול הלכנו למפגש עם המורה והקהילה והתיישבנו במקומנו. אני ישבתי לי על כרית מדיטציה במן ישיבת רבע לוטוס כזאת כמו שיושבים נזירי זן, ואני זוכר איך כמה דקות אחרי שהתחיל המפגש שמתי לב שיש לי איזה אי נוחות בבטן, או במילים אחרות, איך לומר.. גזים.
משהו נוסף שלא כולם יודעים עליי הוא שעד אותו יום מעולם לא הפלצתי אפילו פעם אחת בחיי ליד נשים, ובטח שלא ליד מורים ״מוארים״. כך שככל שהלחץ שם בבטן התחתונה התחיל להתגבר התחיל להתגבר יחד איתו גם הלחץ הנפשי, שלא לומר החרדה, מהאפשרות המפחידה שחס ושלום רק לא ישתחרר לי שם משהו בטעות מול כולם.
אבל רצה הגורל ודווקא באותו יום היה מפגש ארוך בהרבה מהרגיל, ואני כבר התחלתי אחרי שעתיים של ישיבה מכווצת להתפתל מבפנים, מחזיק הכל שם למטה הכי חזק שרק אפשר, בחרדה נוראית.. רק שלא יברח לי.
בשלב מסויים כאבה לי לא רק הבטן אלא התחילו מאוד לכאוב לי גם הברכיים, אשר שהו שעתיים באותה תנוחה מדיטטיבית סטטית. הרגשתי שאם אני לא משנה ועכשיו את התנוחה של הרגליים אז יש מצב שאשכרה יהיה לי נמק.
בגלל המצב המוגז והקריטי בבטן החלטתי להזיז את הרגליים ממש ממשששש מממששששש לאט ובמודעות. במיומנות של מנתח מוח התחלתי להזיז ולפתוח את הרגליים, מכווץ ככל יכולתי את התחת…. ואז זה קרה…
השיחרור הרוחני שלי
איבדתי שליטה על ההחזקה שם למטה והפלוץ הכי חזק ומרעיש ששמעתי מעודי נורה בבת אחת לחלל האוויר, באמצע הדברים הכי ״חשובים״ של המורה ״המואר״, מול כל הקהילה, ובעיקר.. מול כל הנשים בקהילה.
אני זוכר את המחשבות שרצו לי בראש במהירות של אלפי ק״מ בשניה, ניסיתי הכי מהר שרק יכולתי להעריך את עוצמת הרעש כדי שאוכל לקחת החלטה מבצעית מדוייקת:
האם זה בגבול הרעש שיאפשר לי להתעלם מזה כאילו כלום לא קרה? או שמה עוצמת הרעש עברה את הגבול וכבר אין לי אפשרות להעמיד פנים ולהתעלם?
תוך חלקיק שניה הבנתי שאין שום סיכוי שאוכל להתעלם ממה שקרה ומצאתי את עצמי באותו רגע (שבו כולם פשוט השתתקו ודממת מוות נוראית השתררה בחדר) זורק מילה אחת בלבד לחלל החדר: ״סליחה״.
לקח עוד חלקיק שניה של דממה בחדר ואז לפתע כולם, חוץ מהמורה, פרצו בצחוק מטורף שלא הצליחו לשלוט בו, מתגלגלים על הריצפה ומחזיקים את הבטן מרוב צחוק, לא מאפשרים למורה, שרצה להמשיך לדבר, להמשיך במפגש.
המורה התחיל להתעצבן והוציא החוצה בכעס את אלו שפשוט לא הצליחו להפסיק לצחוק, תוך כדי שהוא שולח לעברי מבט זועם ומפחיד.
אני זוכר איך אחרי שנגמרה הפגישה והלכתי יחד עם אותו חבר אליו (כי ישנתי אצלו באותו יום) לא הפסקנו להיקרע מצחוק כל הדרך עד הבית, ועד שהלכנו לישון, ואז גם אחרי שהלכנו לישון וכבר נרדמתי מצאתי את עצמי מתעורר כל כמה זמן מהצחוק של עצמי שהעיר אותי מתוך שינה.
ללא ספק, מה שקרה לי שם היה הדבר הכי הכי (!) מביך שחוויתי בכל החיים שלי, אבל בו זמנית זה גם היה הדבר הכי הכי (!) משחרר (תרתיי משמע) שחוויתי בכל החיים שלי .
הצטרפתי לאותה קהילה כי רציתי להשיג שיחרור רוחני, ונכון, אפשר לומר שמה שחוויתי שם באותו ערב לא היה בדיוק מה שדמיינתי, אבל, בכל זאת, גם זה היה סוג של…. שיחרור רוחני 😂. (גם בצחוק, אבל אני גם ממש מתכוון לזה ברצינות!)
