לפני כחודש, בסוף סדנה שהנחתי ל30 ומשהו אנשים, ניגשו אליי הרבה משתתפים ואמרו לי כל מיני פידבקים ממש מדהימים ומרגשים על מה שקיבלו, וזה ממש שימח אותי, אבל בתוכי הרגשתי לא כל כך שמח עם איך שהנחתי את הסדנה ועם איך שיצא בפועל, כי הרגשתי שלא הייתי במיטיבי ושמה שקרה בסדנה לא קרה בדיוק כמו שרציתי שיקרה כשדמיינתי את זה.

והיום בבוקר קיבלתי מכתב ממש אמיץ וכנה מאחת המשתתפות בסדנה, שכתבה לי בכנות את כל מה שהרגישה בסדנה. היא כתבה על הקושי שחוותה, ועל האכזבה שחוותה לאחר שהגיעה מלאת ציפיות לסדנה, ועל שלא יצאה בתחושה טובה מהסדנה, ועל כל מיני דברים ספציפייים שלא היו מדוייקים שם לדעתה.

וכל כך הבנתי אותה, וכל כך יכולתי להזדהות עם כל כך הרבה מהדברים שכתבה. וזה כל כך כאב לי, תחושת האבל שחוויתי על כך שלא יצא לי בדיוק איך שדמיינתי הייתה כל כך גדולה. וכך תוך כדי שקראתי את המילים שלה, מרוב הכאב שהרגשתי, פרצתי בבכי שנמשך איזה חצי שעה רצוף.

זה היה ממש כואב אבל גם ממש משחרר בשבילי לבכות ככה. וואו, איזה כיף לבכות ולשחרר כאב שהיה תקוע בלב… כבר המון זמן לא קרה לי.

אני מרגיש הוכרת תודה עצומה לאותה אישה שבחרה לחלוק איתי בכנות את מה שהיא מרגישה, אפילו שזה אולי היה מאוד מפחיד עבורה ולא מובן עבורה מאליו לכתוב לי דברים ״קשים״.

אני מעדיף את זה אלף אלפי מונים על פני האפשרות האחרת שקורית כל כך הרבה פעמים – שמישהו (לא משנה באיזה מערכת יחסים) נשאר עם משהו קשה לבד, ואז במקום לתקשר את זה ישירות ובכנות עם האדם שמולו (כי מפחד או לא מרגיש לגמרי בטוח שזה יתקבל כמתנה) שופט ומרכל מאחורי הגב בניסיון לתת בעקיפין מקום לכאב ומענה לצורך.

והאפשרות האחרת הזאת הריי כל כך מובנת בעיניי גם ואני כל כך בחמלה והבנה אליה גם.. כי זה מה שלימדו את כולנו הריי (לא?!) – שאין באמת מקום *מלא* לכאב ולצרכים שלנו. ואז איזו אפשרות נותרה לנו..? הריי, אם אי אפשר לדבר ישירות את הלב אז נשאר רק לדבר מאחורי הגב.. כי זה צריך מקום, וזה יקבל את המקום כך או אחרת.

אז כתבתי לה שאני ממש ממש מודה לה ומעריך כל כך את זה שכתבה לי ככה בכנות ובאופן ישיר, כי זה כל כך לא מובן מאליו. וכתבתי לה גם שממש ממש עצוב לי שהיא אומרת לי את זה רק עכשיו, בדיעבד ולא בזמן אמת.

אבל ממש *לא* כי זה ״לא בסדר״ בעיניי להגיד בדיעבד, אלא כי אם הייתה אומרת לי את הדברים בזמן אמת אז הייתי יכול אולי באותו רגע להבין מה הצורך שלה, הייתי יכול אולי באותו רגע, בזמן אמת, לתת מקום לצורך שלה וגם למצוא מענה טכני פשוט לכל אחד מהדברים שאמרה.

ולא רק שהצרכים שלה היו מקבלים מענה, אלא שהצרכים של עוד אנשים שאולי הרגישו דברים דומים היו גם מקבלים מענה, וזה היה יכול לתרום מאוד ולשנות לטובה את כל השדה של הקבוצה ואת כל התחושה בקבוצה.

ואני מאמין שלדבר בזמן אמת על מה שקורה בתוכנו (בכל מערכת יחסים) יכול להיות לימוד וריפוי מופלא ובעל ערך עצום:

1. דבר ראשון לראות בפועל שאפשר להגיד בזמן אמת את הצרכים והבקשות שלנו ושלא חייבים יותר לוותר על עצמנו.
2. דבר שני להרגיש בגוף איך זה כאשר באמת יש מקום לכל הצרכים שלנו, איך זה מרגיש כאשר יש מקום מלא לכל מי שאנחנו בתוך יחסים.
3. דבר שלישי לחוות בפועל מהי מנהיגות אמיתית – גם מנהיגות עצמית וגם מנהיגות קבוצתית, ולקבל השראה מזה.
4. דבר רביעי לחוות את הטרנספורמציה והריפוי שמתחוללים במערכת יחסים כאשר האמת מדוברת בכנות מלאה בזמן אמת ומתקבלת *כמתנה*. לחוות את המפגש העמוק שזה מאפשר ואת הקירבה והריפוי שזה מחולל.

נ.ב. – בתמונה:

צולם לפני שנה בערך – אני אחרי שבכיתי את נשמתי. כמה כיף לבכות 🙂