בשבילי הזוגיות שלנו היא כמו חדירה הולכת ומעמיקה, דרך כל השכבות החיצוניות, דרך כל הקליפות הקשות, דרך כל השיריונות, דרך כל מנגנוני הבריחות, דרך כל ההגנות, עוד ועוד אל תוך הליבה, שלך, ושלי, ושלנו.
כמה פעמים כבר היה נראה כאילו שזהו, זה נגמר, אין כאן כלום יותר, זה מת, זה הסתיים, ופרידה כבר ריחפה מעלינו, אבל בחרנו להשאר, באומץ, להשאר ולהרגיש הכל, להשאר ולתקשר הכל, בכנות מלאה.
וגם כשלא ידענו, ובעצמנו לא היינו מודעים בכלל לכנות העמוקה שלנו וכל מה שידענו היה רק את הכאב והכעס והניתוק והכיווץ והספקות שעל פני השטח, עדיין, בחרנו להשאר ולהמשיך לחדור, ולחקור, אל הליבה.
וכשהיינו צריכים עזרה, והיינו צריכים אינסוף עזרה בדרך הזאת (ואולי גם נמשיך להיות צריכים), לא התביישנו (גם אם כן התייבשנו) לבקש אותה, ולקבל אותה, בכל צורה אפשרית, ואני גאה בנו על האומץ הזה.
בכל פעם כזאת שבה הכל בתוכנו רק צעק לברוח, להפרד, להתנתק, כדי לא להרגיש, כדי לא לפגוש את הכאב, את הפצעים העתיקים שלנו, את עצמנו, את האחר, אבל בכל זאת נשארנו – השתדרגנו, גדלנו, העמקנו.
ואני מסתכל אחורה, על כל אותם רגעים ופעמים שבהם היה נראה שאולי זה לא יחזיק מעמד ונפרד אבל בכל זאת נשארנו, ומרגיש כזאת הערכה אינסופית אלייך, ואליי, ואלינו על הבחירה המתמדת להשאר, לא לברוח.
הערכה והכרת תודה אינסופית על הדבקות, על המסירות שלנו אל הלב, אל הליבה, אל אלוהים, אל עצמנו, אל מה שחשוב באמת יותר מהכל, אל האומץ להישיר מבט לחשיכה שבנו ולפגוש הכל, שוב ושוב, בחמלה.
כמה ספקות, קשיים ואתגרים פגשנו עד היום בדרך (מי יודע מה נפגוש עוד..), לפעמים זה מרגיש כמו ללכת בתוך יער חשוך ורדוף שלא רואים בו מטר קדימה, לפעמים זה מרגיש כמו לעבור דרך ביצת ייאוש טובענית.
לפעמים זה מרגיש לי כמו איזה סיפור אגדות שבו האביר צריך לעבור דרך מכשולים ואתגרים ושדים ומפלצות ודרקונים ואשליות ותעתועים אינסוף כדי להגיע אל הנסיכה הלכודה, לשחרר, להציל, להעיר אותה.
רק שמסע האביר אל הנסיכה הוא לא רק מסע חיצוני אלא גם פנימי, מסע פנימי של כל אחד מאיתנו דרך כל תעתועי התודעה והתת מודע אל הליבה, מסע שבו הוא חודר אל תוך עצמו, מושיע ומרפא ומעיר את עצמו.
וככל שאנחנו עושים זאת בתוך עצמנו, כך אנחנו עושים זאת גם האחד עם השניה – כשאני מושיע, מרפא ומעיר את עצמי ומתאחד מחדש עם ליבי אני תומך גם במסע שלך אל עצמך.
וכשאת עושה את המסע שלך אלייך, את תומכת גם במסע שלי אליי, כאילו שהמסעות שלנו השתלבו ונתוו ונארגו אל אריג אחד מאוחד.
כשאנחנו עושים את המסע האישי שלנו אל עצמנו ביחד, אנחנו גם עושים את המסע שלנו אחד אל תוך השניה, ובסופו של דבר אנחנו עושים, ביחד, את המסע המשותף, המסע האנושי, המסע הגדול ביותר:
המסע אל האחד שאנחנו, המסע המעמיק עד אינסוף אל המעמקים האינסופיים, של החיים, של הליבה, של העצמי האמיתי, של האלוהים.
