הרבה פעמים אני שומע מאנשים שמגיעים אליי לפגישות שהם מזהים אצל עצמם דפוס אישיות שגורם להם להרגיש שכמו שהם זה תמיד לא מספיק טוב, ושמשהו בהם פגום. ובערך תמיד הם בטוחים ש"צריך לעשות עם זה משהו" וש"צריך לתקן ולרפא את זה" או ש"צריך לשחרר את זה" וכו.
הרבה מהם גם היו כבר אצל הרבה מטפלים טובים ולמדו גישות שונות שניסו לעזור להם אבל שום דבר מעולם לא עבד.
כל טיפול "לא מוצלח" שכזה רק חיזק בהם את התחושה שהם עדיין פגומים באיזה אופן, שהם עדיין לא מספיק טובים, שהם כישלון, שהם חסרי תקנה וגם חיזק בהם את הייאוש שאולי שום דבר לעולם לא יעבוד.
במפגשים האישיים שלנו הם מופתעים לשמוע את האפשרות שאולי אין בעצם שום צורך לעשות דבר עם הדפוס, שאולי אין צורך לתקן, לרפא, להתמיר, לשחרר או לשנות את הדפוס.
בהתחלה הם לא מבינים מה אני רוצה מהם וחושבים שאני אומר דברים לא הגיוניים, כי זה פשוט נשמע כל כך שונה מכל מה שאנחנו רגילים לחשוב. אבל באיזה רגע מסויים נופל האסימון ופתאום משהו משתחרר בלב והם חוזרים לנשום מתוך הקלה גדולה.
והאמת, אין דבר יותר מרגש מזה.
לא מבינים למה? הנה הסבר קצר:
כל נסיון לתקן או לשנות את הדפוס הזה (התחושה שאני לא מספיק טוב או פגום) הוא חלק מן הדפוס עצמו, ולכן מדובר במעגל קסמים של סבל.
כל ניסיון לשנות את דפוס האישיות שגורם לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים מעביר לנו את המסר ש"כמו שאנחנו זה לא מספיק טוב", ולכן ממשיך לתחזק את אותו המעגל בדיוק.
ככה כזה כשמנסים לשנות אותנו – אנחנו מרגישים שאומרים לנו שמשהו בנו לא בסדר. כי אם זה היה בסדר כמו שזה – אז למה לנסות לשנות את זה?
אתם מבינים? כל ניסיון "לעשות משהו" עם הדפוס רק מחזק את התחושה שמשהו בנו פגום ולא מספיק טוב עדיין כפי שהוא, ושלכן צריך "לעשות איתו משהו".
בטעות אנחנו מאמינים ששינוי מגיע מתוך מאמץ לשנות את עצמנו, אבל האמת היא די הפוכה. שינוי וצמיחה אמיתיים מגיעים באופן טבעי רק מתוך ראייה אוהבת.
הרבה פעמים מטפלים מוכשרים, חכמים ומלאי אהבה מפספסים את הנקודה החשובה הזאת ומשתתפים, בתמימות ומבלי להיות מודעים לכך כמובן, בתחזוק מעגל הסבל של המטופל ע"י הניסיון "לעזור לו לצאת מזה”.
כך הם בעצם מאשרים לו את התחושה האשלייתית שמשהו בו "פגום" או "לא מספיק טוב כפי שהוא".
אז מה כן עוזר? בפשטות – אהבה, ראייה אוהבת. שזה בעצם אומר לא לעשות שום דבר עם זה, פשוט להביט באהבה. למה? כי כשאנחנו מביטים מתוך אהבה אנחנו…. אוהבים את מה שאנחנו רואים.
ואם אנחנו אוהבים את מה שאנחנו רואים אז אנחנו בעצם לא צריכים שהוא ישתנה – כי אנחנו פשוט אוהבים אותו. זה כל כך פשוט.
נשמע לכם מוזר ולא מובן? אני באמת מבין אתכם, הרי זה כל כך לא מסתדר עם ההגיון המוכר, וגם קשה להסביר את זה במילים כי זה פשוט, איך לומר.. פשוט מידי.
איך עושים את זה?
פשוט מאפשרים לעצמנו להיות מה שאנחנו בין כה וכה.
למשל, אם אני מרגיש שאני "כישלון" אז אני פשוט מרשה לעצמי להיות "כישלון". כי מי בכלל אמר שאני צריך להיות משהו אחר? מה לא בסדר בלהיות “כישלון"?
כשאני מבין שאין עם זה שום בעיה ושזה בסדר גמור בדיוק כפי שזה – נעלמת הבעיה מבלי שניסינו בכלל להעלים אותה, וכך נעלמת גם תחושת הכישלון מבלי שבכלל ניסינו לעשות איתה דבר, זאת אומרת – ללא מאמץ.
האם אתם מאמינים בטעות שאם תרשו לעצמכם להיות "כישלון" אז תתקעו לנצח בתוך זה? זאת אמונה נפוצה מאוד, וכמובן לא נכונה, שמפחידה הרבה מאוד אנשים וגורמת להם להתקע במצב של מלחמה עם עצמם.
האמת שההפך הגמור הוא הנכון – רק כאשר אתם באמת מרשים לעצמכם להיות כישלון מבלי לעשות עם זה דבר, אתם מגלים שהתחושה פשוט חדלה מלהתקיים באופן טבעי.
האם אתם מספרים לעצמכם שכבר הרשתם לעצמכם להיות כפי שאתם ושזה לא באמת עזר?
הסיפור הזה עשוי להעיד שעדיין לא באמת הרשתם לעצמכם להיות כפי שאתם אלא שפשוט ניסיתם לשנות את עצמכם ע"י "קבלה", אבל טריקים כאלה לא עובדים על הלב החכם שלנו, הוא יודע לזהות כשאוהבים אותו באמת והוא מגיב רק לאמת הזאת.
כאשר אתם באמת מרשים לעצמכם להיות מה שאתם אז אתם מרשים את זה לנצח, זאת אומרת בלי תנאים, זאת אומרת לא מתוך ציפייה שזה "יעבוד" או שזה ישנה אתכם.
וכאשר אתם באמת מרשים לעצמכם ללא תנאים פשוט להיות מה שאתם ברגע זה, אתם משתנים מייד, אבל לא בגלל שניסיתם אלא כתוצאת לוואי של האהבה שהפכתם להיות.
שוב ושוב אני שומע את הצליל המתוק של נפילת האסימון המשחרר הזה בתוך ליבם של אנשים שאני מלווה באופן אישי או בקבוצות (ובתוך ליבי שלי גם כמובן), שוב ושוב מגיע רגע ההקלה הזה יחד עם הנשימה שחזרה ועם ההיזכרות בידיעה העמוקה ש….. הכל בסדר.
הלב יודע
משהו בלב שלכם מהדהד עם המסר הזה, אתם יודעים עמוק בפנים שבדיוק כמו שאתם זה בסדר גמור, רק שכולם מסביב, כולל אנשים שמאוד הערכתם את דעתם, תמיד אמרו או נתנו לכם תחושה אחרת ומתישהו התחלתם להטיל ספק בעצמכם.
התחלתם להאמין שאולי בכל זאת יש בכם בעיה ושצריך לתקן אתכם. אבל עכשיו, ברגע זה ממש, אתם נזכרים במה שהלב כבר יודע.
אולי הראש עדיין מתנגד לרעיון המוזר הזה שאומר שלא צריך לתקן אתכם, אבל משהו בלב ובגוף כבר מרגיש ויודע את האמת. הלב תמיד ידע.
ריפוי אמיתי הוא בסה"כ ההיזכרות בידיעה הבהירה של הלב, ששום דבר מעולם לא היה מקולקל בנו, שאנחנו כבר בריאים ומתוקנים, בדיוק כפי שאנחנו, ושתמיד היינו.
