״אתה בהדחקה!״, ״אתה בהכחשה!״, ״אתה משליך!״ – אז מה? מה לא בסדר בזה? ממתי אלו הפכו למילות גינאי? ולמה? אולי זוהי ״אשמת״ העולם הטיפולי הישן ממוקד הפתולוגיות… סביר להניח שדרכו זה התחיל.
כמה עצוב וטראגי בעיניי שמנגנונים מופלאים אלו הפכו למילות שיפוט וגנאי משום ששלושת אלו כל כך חכמים, כל כך מופלאים וכל כך מלאי אהבה.
שלושת אלה הם אינם צורות של ״בריחה״ מעצמנו כפי שנהוג לומר בשיפוט (ואגב, מה לא בסדר בבריחה, למשל, מנמר שרודף אחרייך?) אלא צורות של אהבה של עצמנו.
שלושת אלו הם למעשה צורות של *וויסות* מערכתי והם חשובים מאין כמותם! בלעדיהם, סביר להניח, היינו כולנו כבר מאבדים את השפיות, חולים או מתים היום.
אני רוצה להסביר לכם איך אני רואה הדחקה והכחשה. וכדי לעשות זאת אני הולך להסביר עכשיו דווקא את הצורה המקבילה של המנגנון הנפשי הזה, רק בגוף הפיזי. על מה אני מדבר? אני מדבר על השמנה, במיוחד זאת בבטן ובתחת ובירכיים.
הידעתם (כך גיליתי) שאחת הסיבות העיקריות להשמנה במקומות האלה היא לא עודף מזון או העדר פעילות גופנית (למרות שאלה כמובן משפיעים גם) אלא דווקא ובעיקר – עודף רעלים בגוף?
הגוף כל הזמן מפנה רעלים משום שאם לא יעשה זאת נחלה ונמות בסופו של דבר. הוא עושה זאת באמצעות איברי הניקוי שלו, כמו למשל הכבד והכליות והעור והנשימה.
אבל מה קורה כאשר כמות הרעלים שנכנסת לגוף בזמן מסויים גדולה יותר מאשר הכמות שהוא מסוגל לפרק ולסלק? אם הגוף לא מצליח להתמודד עם זה אז אחד הדברים שקורים זה כמובן שאנחנו נהיים חולים בצורות שונות.
ולכן, בתור מנגנון גיבוי למערכות ניקוי הרעלים, לגוף יש מנגנון נוסף וכל כך גאוני – השומן 
כשיש יותר רעלים במערכת שלנו מכפי שהגוף שלנו יכול לטפל בהם אז כדי למנוע את הגעתם של הרעלים אל המוח הגוף כולא את חלקיקי הרעלים בתוך תאי שומן וכך כמו ״שומר״ אותם ״קפואים״ ובלתי מזיקים (או לפחות לא קטלניים) באזורים רחוקים מהמוח, כמו למשל הבטן והתחת והירכיים.
ההגיון פה הוא פשוט להרחיק את הרעלים ולנטרל אותם, אך לא לנצח אלא פשוט – עד לזמן שבו המערכת תהיה מספיק יציבה, עמידה, בריאה, חזקה ובעלת מספיק אנרגיה ומשאבים על מנת לטפל, לפרק ולסלק את הרעלים האלה ביעילות מהגוף (בתקווה שהזמן הזה יגיע).
אך לפני שהמערכת תהיה במצב המתאים לכך היא פשוט לא תשחרר את הרעלים האלה מתוך השומן, על מנת שלא יציף את הגוף כמובן. וזה, זה בעיניי מנגנון גאוני ומלא באהבה ואותי זה מרגש.
וכך, באותו האופן בדיוק, אבל בדיוק, עובדים גם מנגנוני ההדחקה וההכחשה הנפשיים והרגשיים. זה בדיוק אותו הדבר.
אם יש כמות ועוצמת חומרים רגשיים (שלהם יש גם ביטוי כימי בגוף) גדולה יותר ממה שהמערכת שלנו יכולה לעבד ולעכל בזמן נתון כלשהו (כמו למשל במצב של טראומה) אז המערכת כולאת או ״מקפיאה״ את החומרים האלה במקום בטוח בתת מודע (הגוף) –
וזאת כמובן עד לזמן מתאים בעתיד שבו יהיו למערכת שלנו מספיק יציבות ואנרגיה ומשאבים כדי לעבד ולעכל את החומרים האלה באופן שלא יפרק או ימוטט אותה ושיהיה בריא ונכון ומיטיב עבור המערכת.
זה לגבי הכחשה והדחקה. ולגבי השלכה – גם זה, כמובן מנגנון גאוני ומלא באהבה וזוהי עוד צורה של וויסות בעצם. והנה ההסבר גם למנגנון הזה –
אם החומר הרגשי והנפשי שאנחנו מתמודדים איתו ברגע מסויים מוצף במערכת שלנו בעוצמות ובכמות שגדולה מכפי שהמערכת שלנו יכולה להכיל ולעכל מבלי להתפרק (כמו במצב טראומה) אז המערכת ״תרחיק״ את החומרים האלה מאיתנו.
המטרה בהרחקה הזאת היא לווסת את העוצמה של החוויה לעוצמה שבה נוכל לפגוש אותה, לעכל אותה, לעבד אותה, מבלי להתפרק, זאת אומרת לעוצמה שאינה מאיימת על שלמות המערכת. וזה, בעיניי, מנגנון גאוני ומלא בכל כך הרבה אהבה.
אז בפעם הבאה שאתם רואים מישהו מדחיק, מכחיש או משליך, דעו שהמערכת שלו מסמנת שהיא כרגע מוצפת מעבר לכמות שהיא יכולה לשאת או להכיל ברגע זה.
דעו שהמערכת שלו מנסה לנהל ולווסת את עצמה כדי להצליח לשרוד ולהתמודד עם זה מבלי להתפרק ולקרוס. דעו שזוהי אהבה ואינטליגנציה מערכתית עצומה שפועלת ותנו לעצמכם להינגע מהיופי והחסד הזה.
ובפעם הבאה שמישהו אחר יאמר לכם בגינוי ״אתה בהכחשה״, ״אתה בהדחקה״ או ״אתה משליך״, נסו לזכור שאותו הדבר קורה כרגע אצלכם.
אם תזכרו את זה תוכלו לחוש אמפתיה וחמלה עמוקים כלפיי עצמכם באותו הרגע, אבל לא רק אמפתיה וחמלה אלא גם התפעלות והתרגשות מהיופי והחוכמה העצומים של המערכת המופלאה הזאת שלכם, המערכת שהיא אתם.
החלום שלי הוא שיום אחד אותן מילים שהפכו באופן טראגי כ״כ למילות גנאי בחברה שלנו, יתנקו מהשיפוט שהוצמד אליהן ויחזרו להיות מה שהן באמת – מילים של הבנה וחמלה, מילים של הוכרת היופי, מילים של התפעלות, מילים של אהבה.
