״יש לי פשוט ילדה מעצבנת!״ אמרה בתחילת הפגישה שלנו.
הרבה זמן ניסתה להפוך לאמא והיום הבת שלה כבר בת שנתיים.
״אני מרגישה לפעמים שאני ממש מתחרטת שהפכתי להורה.. וזה מעציב אותי ממש, יש לי רגשות אשמה נוראיים שככה אני מרגישה כלפיה, איזה מן אמא אני?! אבל היא פשוט ילדה מעצבנת ולפעמים אין לי כוח אליה..״
״אני מסתכלת מסביב ורואה אצל חברים כאלה ילדים חמודים וחברותיים ומתוקים, ומרגישה שרק הילדה שלי לא כזאת, ועוברות לי מחשבות שהלוואי והילדה שלי הייתה אחרת לגמרי.. ואני מרגישה אשמה על זה..״
״אני ממש מעריך את הכנות שלך״ אמרתי לה מעומק ליבי ״זה לא מובן מאליו בכלל שאת משתפת את זה, תודה על האמון. ואני רוצה לשתף אותה גם שאין בי, בכנות, שום שיפוט עלייך או על זה.״
״בא לי להקשיב למה שקורה בתוכך, לרגש, לתת לו מקום וביטוי מלא, לתת לו להראות את כולו, עד הרובד העמוק ביותר, ללא ספק יש שם בפנים איזה יופי נסתר, איזושהי חוכמה ואהבה שפשוט עדיין לא ראינו, אז בואי נגלה אותה.״
״אז מה את אומרת, שנתחיל להניע גם את הגוף כדי לתת לכל האנרגיה הרגשית הלא מודעת ביטוי מלא כך שתצוף להכרה?״ שאלתי אותה, והיא אישרה שהיא מוכנה. ״אז איפה את מרגישה את האנרגיה בגוף עכשיו?״ שאלתי.
״בעיקר בידיים, בכתפיים, בחזה״ השיבה.
״ומה רוצה לקרות עכשיו שם? מה האזור הזה רוצה לעשות?״ שאלתי.
״בא לי להניע את הידיים.. להכות במשהו״ אמרה.
״אוקי, אז בואי נתחיל עם להכות על הקובית ספוג הזאת פה עם האגרופים שלך, תרימי גבוה כך שכל אזור הידיים והכתפיים ובית החזה ינועו, תוך כדי שאת אומרת ׳את מעצבנת ואני לא אוהבת אותך!׳, ואם יבואו מילים נוספות מתוך הגוף תני להם ביטוי מלא גם״.
היא היססה, זה לא פשוט בכלל לבטא אנרגיה כזאת ומילים כאלה. הסברתי לה שזאת רק השיכבה או הרובד הראשוני של פני השטח ושיש עוד רבדים עמוקים הרבה יותר שיוכלו להתגלות ברגע שניתן לאנרגיה לזוז.
היא נרגעה מההסבר, ואז התחילה. מילים נוספות עלו, קשות וכואבות, והאנרגיה התחילה לזוז בגוף. ״התנועה הגופנית הזאת מעייפת את ׳השיריון הפיזי-רגשי׳ של הגוף כך שלא יוכל יותר להחזיק את הרגשות מודחקים, וכך מאפשרת לרגשות המודחקים לחזור לנוע ולצוף להכרה״ הסברתי.
אחרי זמן מה עצרה, התעייפה, והזמנתי אותה לכנס אל תוך תנוחת גוף ספציפית שמאפשרת יותר זרימה של אנרגיה רגשית בגוף כך שיותר ממה שהיה חסום בפנים יוכל לנוע ולצוף להכרה. היא שהתה בתנוחת הגוף הזאת דקה או שתיים.
״אני מרגישה פתאום עצב עולה בתוכי…״ אמרה מעט מופתעת.
״תני לו לבוא, תני לאנרגיה שלך להראות עוד את עצמה״ הזמנתי אותה.
״אני מפחדת לאבד אותה, את הבת שלי, מפחדת שיקרה לה משהו, שהיא תמות, שהיא לא תהיה פתאום יותר…״ אמרה משום מקום לפתע, מופתעת ממה שעלה לפתע מתוכה.
״האם יכול להיות״ שאלתי בזהירות ובסקרנות ״שאת כל כך אוהבת אותה, וכל כך קשורה אליה בלב, שמרוב שאת מפחדת לאבד אותה באיזה אופן ומרוב שאת מפחדת מהכאב שאת עשויה להרגיש אם זה יקרה, את מנסה להקטין את הערך שלה בעינייך? זאת אומרת, לספר שהיא לא כזאת יקרה ומשמעותית עבורך, כדי שאם תאבדי אותה זה לא יכאב כל כך?״
״האם יכול להיות שזהו בעצם מנגנון שבא להגן עלייך מפני האפשרות שתחווי שוב את הכאב העצום שעשוי להיות כרוך בפרידה?״ שאלתי.
משהו בפנים שלה זז פתאום, ראיתי איזה ״קליק״ בלב, לחלוחית קטנה ביצבצה בזווית העין, זה נגע בה. היא שהתה עוד עם המילים שלי ואז אמרה לבסוף ״זה נכון… זאת האמת.. איכשהו לא ראיתי את זה…״.
״האם את רואה כמה אהבה וחוכמה יש במנגנון הריגשי הלא מודע הזה? בסה״כ ניסית להגן על הלב הפגיע שלך מפני שיברון לב.. זה מה שקרה..״ אמרתי ברכות.
״נכון.. אני מרגישה ממש הקלה גדולה עכשיו… תודה… ופתאום אני גם מבינה, זה לא שאני לא אוהבת את הבת שלי אלא בדיוק להיפך, מרוב שאני אוהבת אותה אני עושה את זה, באופן לגמרי לא מודע, דווקא בגלל שאני כל כך אוהבת אותה..״ אמרה ונשמה נשימה עמוקה של הקלה.
״כן״ אמרתי בחיוך ״הייתה לי תחושה שיש שם מתחת לכל זה משהו יפה וחכם, משהו מלא באהבה, כמו שיש תמיד, בכל דבר, בכל דפוס שלנו. הריי, אין באמת שום אפשרות אחרת, זה הטבע האמיתי של כל הדפוסים..״
״ומעכשיו״ הצעתי, ״כל פעם ששוב יעלה בתוכך הקול הזה שאומר שהילדה שלך מעצבנת וכו׳ זכרי מה שראית עכשיו בתוכך לגבי זה, פשוט תרגמי אותו לאמת העמוקה יותר שלך, זאת שגילית עכשיו, תזכירי לעצמך״.
שבוע לאחר מכן, מייד בתחילת הפגישה, היא סיפרה לי בהתרגשות שמאז הפגישה שהייתה לנו על הנושא הזה חל שינוי של ממש, היא כבר כמעט ולא מרגישה ככה יותר בכלל, והיא מרגישה הרבה יותר אהבה בלב, כלפי הבת שלה. וכלפי עצמה.
״זה פשוט מדהים! איזה כיף לשמוע״ אמרתי. ״האם היית רוצה שאכתוב על זה פוסט?״ שאלתי אותה ״אני חושב שאולי זה יוכל לעזור לעוד הרבה אמהות, וגם אבות, שאולי מרגישים משהו דומה כזה וישמחו לגלות מה שאת גילית..״.
״בטח, אני בעד!״
