היום כשעשיתי בערב אמבטיה ללאור לפני השינה, הוא שיחק להנאתו במים עם אחד המשחקים שלו. כשסיימנו והגיע הזמן לצאת רציתי להוציא לו מהיד את המשחק שהחזיק בו כדי שאוכל לעטוף אותו בביטחה עם המגבת. אבל הוא לא רצה ולא הסכים ולא שיחרר את המשחק מהיד.
ומשום שאמנתי על אוטומט למחשבה ש״הוא צריך לעזוב את המשחק הזה עכשיו כדי שאוכל לנגב ולהלביש אותו״, אז ללא מחשבה, הפעלתי מעט כוח כדי להוציא לו את המשחק מהיד. ואז… הוא התחיל לבכות, מה זה לבכות… בכי תמרורים.
ברגע הראשון חשבתי לעצמי ״טוב, הוא תינוק, ככה זה תינוקות, הם רוצים דברים שלא תמיד אפשר, מה לעשות… אבל לפעמים אין ברירה..לפעמים כדי לדאוג לו אני צריך לכפות מעט את הרצון שלי״.
או במילים אחרות – ניסיתי להצדיק לעצמי שכלית את המעשה שעשיתי וניסיתי גם להתעלם מהכאב העצום שהוצף בי כשראיתי כמה כואב לו בגלל מה שעשיתי.
אבל אז, שניה אחר כך, עצרתי. עצרתי את ההסברים השיכליים שלי. עצרתי כי לא בא לי להצדיק או להגן על כלום ביחסים האלה. עצרתי כי בא לי יותר מכל דבר אחר בעולם – לראות אותו ולאהוב אותו. אז עצרתי להרגיש את מה שקורה בתוכי ברגע זה, תוך כדי הבכי.
ואז הבנתי פתאום מה קרה כאן, הבנתי הכל. הבנתי שלאור המתוק שלי פשוט נעלב, עד מעמקי נשמתו. והבנתי גם שהוא צודק בזה לחלוטין! זה באמת היה ממש ממש מעליב מה שעשיתי!
הריי, אם מישהו גדול וחזק ממני היה מנסה משתמש בכוח שלו כדי לכפות עליי את הרצון שלו, אפילו אם המישהו הזה היה מאמין שזה לטובתי הבריאותית, עדיין, הייתי נפגע מזה עד מעמקי נשמתי.
ואז התחילו לעלות בתוכי מחשבות:
״מי החליט שמה שאני רוצה יותר חשוב?? ומי החליט שזה יותר חשוב לצאת עכשיו מהאמבטיה?? ומי אמר שזה נכון יותר שהוא יעזוב את המשחק?? ולמה לעזאזל אני מאמין אוטומטית שמה שאני רוצה יותר נכון או חשוב ממה שהוא רוצה??״
״מה, בגלל שאני מבוגר והוא תינוק, או בגלל שאני ההורה והוא הילד, זה אומר שצריך לעשות את מה שאני רוצה?? זה אומר שהרצון שלי יותר משמעותי\נכוןֿ\ראוי מהרצון שלו??״
״מי אמר שחשוב יותר לצאת מהאבטיה ולהתנגב מאשר להשאר ולשחק עוד קצת עם המשחק הזה?? מי החליט שדווקא עכשיו זה התזמון הנכון??״
״אולי להשאר במים עכשיו, ביחד, עם המשחק הזה, עם הכיף הזה, עם הזרימה הזאת, אולי זה דווקא יותר חשוב עכשיו מאשר לקטוע הכל בכוח ולהתנגב??״
פתאום זה הכה בי:
אני כפיתי עליו בכוח את הרצון שלי – כי אני מבוגר. כן, נכון, עשיתי את זה מתוך רצון לדאוג לו, מתוך אהבה ואכפתיות, אבל הדרך שבה עשיתי את זה הייתה, לצערי וכאבי הרב.. אלימה.
כי עבורי אלימות פירושה: לכפות את הרצון שלי בכוח על אדם אחר.
ולא משנה בן כמה הוא. ולא משנה מה מינו, מעמדו, תפקידו. תמיד, בכל מיקרה, לכפות את הרצון שלי בכוח על אדם אחר, גם אם הוא תינוק קטן, זו אלימות.
ואז, ממש שניה או שתיים אחר כך, עצרתי. ולקחתי אחריות על זה.
עצרתי וביקשתי ממנו סליחה ממעמקי ליבי.
אמרתי לו שהוא צודק, שאני כל כך מבין אותו.. את העלבון והפגיעה שלו.
אמרתי לו שהוא צודק, שהכאב שלו כל כך מוצדק בעיני.
וגם אמרתי לו תודה, על שבכה כך, כדי להזכיר לי את מה ששכחתי באותו רגע. להזכיר לי מה חשוב באמת, מה חשוב יותר מכל, יותר מכל רעיון הורי של ״צריך\אמור״ כלשהו. להזכיר לי – לכבד את הנשמה שלו, את הקיום שלו. בדיוק כמו שאני רוצה שיכבדו גם את שלי ולא יכפו עליי דברים.
וזה לא משנה שהוא בכלל לא מדבר עדיין. זה גם לא משנה שאני לא בטוח אם הוא בכלל מבין את המילים שאמרתי לו. כי לו דיברתי מהראש שלי אל הראש שלו, אלא דיברתי מהנשמה שלי אל הנשמה שלו. ואני יודע שהנשמה שלו שמעה והבינה הכל.
ואז החלטתי ביני לבין עצמי לא לעשות את זה יותר, לפחות כמיטב יכולתי ומודעותי מרגע לרגע. החלטתי למצוא דרך אחרת למלא את הרצון שלי לדאוג לו ולגוף שלו ו*בו זמנית* גם למלא את הרצון שלי לכבד את האוטונומיה ואת הקיום שלו.
כי הריי, הקיום שלו שווה ערך לחלוטין לקיום שלי.
והרצון שלו שווה ערך לחלוטין לרצון שלי.
כן, הנשמות שלנו, הן שוות ערך.
ואז, כמה דקות אחר כך, כששמתי לו חיתול ובאתי להלביש אותו, הוא שוב החזיק צעצוע ביד. ולא יכולתי להלביש לו את החולצה כל עוד הוא מחזיק בצעצוע הזה.
אז במקום להפעיל כמו קודם כוח כלשהו כדי להוציא את הצעצוע מהיד שלו, דיברתי אליו, הסברתי לו שאני רוצה להלביש אותו כדי שלא יהיה לו קר, כי חשוב לי לדאוג לו. וביקשתי את עזרתו בזה, ביקשתי שיעזוב לרגע אחד את הצעצוע כדי שאוכל לעשות את זה.
ואז, כמו קסם, הוא חייך חיוך קטן כזה ופשוט שמט את הצעצוע, מרצונו. הוא ממש נתן לי להלביש אותו. ואני יודע שהוא שמע והבין אותי לגמרי. הרגשתי, שהוא הרגיש, שאני מכבד את הגוף שלו, שאני מכבד את הנשמה שלו, שאני מכבד.. אותו.
