אני רוצה לחשוף בפניכם את הסיפור האנושי האישי שלי ולחלוק איתכם בדרך זו את את המתנה והתובנה המופלאה של אהבה עצמית אשר קיבלתי בעצמי, שלב אחרי שלב, במסע המופלא של ההקשבה ללב.

(אני רוצה רק לציין שמפאת רצון לקצר בחרתי לספר כאן רק על החלקים מסויימים המשרתים את המסר שאני מבקש להעביר כרגע ולדלג על חלקים משמעותיים אחרים במסע שלי)

לפני שידעתי על האפשרות של אהבה עצמית

עד גיל 21 מעולם לא התמודדתי ולא העזתי לעבור דרך שום פחד. קירות הפחד הלכו וסגרו עליי עד שבסופו של דבר הגעתי יום אחד למצב בו לא הייתי מסוגל יותר אפילו לצאת מהחדר בבית הורי.

הייתי אז בדיכאון עמוק מאוד שהתחיל עוד מגיל 10 בערך. עוד כילד, בכל יום הייתי מתפלל כל לילה לאלוהים שיעשה שלא אקום בבוקר. אפשר לומר שכל מה שעבר לי עד אז בראש, פחות או יותר, היה רק הרצון למות והמחשבה על התאבדות.

כך, באותו יום בו לא הייתי מסוגל יותר אפילו לצאת מהחדר, הבנתי שלא נותרה לי עוד ברירה ושהיום הגיע היום שבו באמת אתאבד. אבל אל תדאגו לא התאבדתי בסופו של דבר, כמו שאתם יכולים להבחין.

הבנתי אז שאין לי מה להפסיד יותר, שזה נגמר, שאין יותר אפשרות לברוח ושהגיע הזמן לסיים את הסבל, אבל באופן מוזר דווקא זה גרם לי לראשונה בחיי להתמודד עם פחד.

אהבה עצמית – ההתחלה

רצה הגורל ובדיוק באותו היום קיבלתי הזמנה קטנה לעבור חוויה מסויימת, פשוטה ויומיומית לחלוטין, שעבור רוב האנשים היא רגילה לחלוטין, אבל עבורי במצב קשה זה היא הייתה הדבר המפחיד ביותר בעולם ולמעשה גם בלתי אפשרית מבחינתי עד לאותו הרגע. פחד מוות.

משום שכבר לא היה לי מה להפסיד, אמרתי לעצמי אז ש"היום אעבור דרך הפחד הזה ואדחה את ההתאבדות למחר", וכך נתתי לעצמי בעצם את הביטחון שאם זה יהיה יותר מידי עבורי אז מקסימום אוכל פשוט להתאבד וכך לא אצטרך להתמודד את האימה והכאב הנוראיים שיעלו.

כך התמודדתי בפעם הראשונה בחיי, בגיל 21, עם פחד. ובאותה פעם ראשונה בה עברתי דרך פחד הרגשתי גם לראשונה בחיי משהו אשר מעולם לא חוויתי קודם לכן  – את הדבר המופלא הזה שנקרא "אהבה עצמית”.

לראשונה בחיי הרגשתי, גם אם רק במידה מעטה וראשונית מאוד, שאני אוהב אותי על כך שאני אמיץ ושאני שלם עם עצמי, וזה היה מפתיע ונעים כל כך.

מרוגש לחלוטין מהגילוי החדש שלי, התחלתי לחקור עוד את החופש החדש שגיליתי לעבור דרך פחדים ולהיות אמיתי לעצמי.

בכל יום שעבר במשך החודשים הבאים המשכתי לעבור דרך עוד ועוד פחדים, מן הקטנים ביותר לגדולים ביותר, תוך כדי שאני מרגיע ואומר לעצמי "זה בסדר, מקסימום מחר אתאבד ולא אצטרך להרגיש את הכאב".

זאת הייתה הדרך המוזרה בה עזרתי לעצמי להמשיך לעבור דרך הפחדים, לשחרר את עצמי, ולגלות עוד את חווית השלמות והאהבה העצמית. עשיתי זאת עד שעברתי דרך הפחדים הגדולים ביותר שלי באותו זמן, ומה שחוויתי היה מופלא באמת.

בסופו של דבר כבר לא נזקקתי יותר ל"שיטה" הזאת ופשוט המשכתי לעבור דרך הפחדים, להקשיב לליבי ולפעול מתוך המקום האותנטי שבתוכי מרצון ומאהבה גדולה לעצמי ומבלי להיות צריך את ה"ביטחון" הזה של "מקסימום אתאבד אם יהיה נורא מידי".

עברתי מסעות מרתקים של שיחרור וגילוי עצמי באופן הזה, ובאמת, הגעתי למקומות מופלאים מלאי יופי ואהבה בתוכי שמעולם אפילו לא דמיינתי שאגע בהם.

לא ארחיב כאן יותר על המסעות הפנימיים והחיצוניים שעברתי באותם שנים, אבל אומר רק שהמשכתי כך למצוא פחדים ולעבור דרכם במסירות רבה, פחות או יותר במשך 9-10 שנים, עד שהגעתי אל הגבול של ה"שיטה" הזאת ומשהו כבר לא "עבד" יותר בדרך הזאת, כאילו זה כבר הפסיק להזין אותי מבפנים באיזה אופן.

לא ידעתי למה זה לא עובד לי יותר והרגשתי שוב אבוד לחלוטין – איך צומחים עכשיו?? שוב עברתי תקופה של דיכאון וקושי גדול, אבל בסופו של דבר התחלתי לגלות דרך חדשה ומפתיעה מאוד של צמיחה והתרחבות ושל צורת הזנה חדשה.

אהבה עצמית – אבל עדיין על תנאי

באותה תקופה, עד לגילוי הדרך החדשה, עדיין אהבתי את עצמי רק בתנאי שהייתי "אותנטי" (ע"פ הפרשנות שהייתה לי אז למושג הזה), זאת אומרת רק אם הייתי "עובר דרך הפחד".

אומנם שיחררתי את עצמי מכלא הפחד, אך מבלי ששמתי לב הפכתי אסיר של הרעיון הזה שאומר שכך "צריך" או "אמורים" להיות.

זאת אומרת שאם הייתי פועל באותה תקופה מתוך מנגנון הגנה פנימי או מתוך פחד כלשהו הייתי מתאכזב ולא אוהב את עצמי. זה היה כואב כל כך להתייחס לעצמי מתוך מקום קשה וביקורתי כזה, אבל חשבתי אז בתמימותי שזוהי הצורה היחידה של אהבה עצמית ואותנטיות אמיתית.

מנקודת מבטי היום אני מודע ליופיה של הדרך שעשיתי, היא הייתה הכרחית עבורי משום שרק כך הצלחתי לשחרר את עצמי מכלא הפחד שהייתי שרוי בו עד אז, ולהרים את עצמי מן האבדון של הכלא הפנימי. זה היה הדבר הנכון בזמן הנכון, אבל אפילו הדרך היפה והמופלאה הזאת מיצתה את עצמה והגיע אל גבולותיה.

נאלצתי אז להודות בפני עצמי שמשהו כבר לא עובד כמו פעם, שלא טוב לי, ובסופו של דבר נפתחתי לעזרה מבחוץ – עניין שהיה מאתגר מאוד בפני עצמו עבורי אבל לא ארחיב עליו בטקסט הזה.

פגשתי אז "במקרה" מטפל מקסים איתו עברתי סשן עוצמתי ועמוק מאוד בו הפכתי מודע למשהו בתוכי ששכחתי שאפילו שכחתי אותו. פגשתי את המשמעות האבודה של חיי, פגשתי את הילד הקטן והפגוע שבמעמקי ליבי, מצאתי אותו כלוא ולכוד בתוך בור עמוק וחשוך בתוכי, אלפי קילומטרים מתחת פני השטח של ההכרה היום יומית.

הבטחתי אז לילד הקטן שמצאתי בתוכי שאעשה כל מה שאני יכול על מנת לחלץ אותו מן הבור האפל הזה שבתוכי ושאשחרר אותו באמת לחופשי, ומאותו הרגע, כמו אבא טוב ומסור, התחלתי להקדיש כל טיפת אנרגיה של חיי לגילוי ולימוד של דרך אמיתית לעשות את זה.

אהבה עצמית ללא תנאי

התחלתי אז ללמוד מה זה אומר להיות הורה טוב לעצמי, התחלתי ללמוד להקשיב לצרכים העמוקים הילדיים שבתוכי ולכבד אותם, התחלתי אז לגלות מה זה אומר להיות רך ומכיל וחומל כלפי עצמי.

הבנתי אז שכל הדרכים והידע שהכרתי עד לאותה נקודה בחיי לא באמת עובדים יותר עבורי, ולכן החלטתי אז להתחיל מחדש. ובדרך החדשה הזאת, המורה הבלתי מעורער שלי היה כמובן הילד שבתוכי. הוא, ורק הוא, ידע את הדרך.

עד אז הדרך היחידה שידעתי לאהוב בה את עצמי הייתה הדרך של "לעבור דרך הפחד", הייתה זאת דרך בעלת גוון זכרי, אבל הדרך החדשה שהתחלתי לגלות הייתה רכה מאוד ובעלת גוון ניקבי.

באותה תקופה התחלתי ללמוד שזה בסדר לפעול גם מתוך הפחד, שלפעמים הוא דווקא מאוד חכם ולטובתי, שאני יכול לכבד את האינטליגנציה הטבעית של המנגנונים הפנימיים שלי (הילד הפנימי) ושלא חייבים תמיד לפרוץ בכוח את ההגנות (הכל כך טבעיות, בריאות ואינטליגנטיות) האלה. התחלתי אז ללמוד את הדרך ה"נקבית".

עברתי אז לתקופה מסויימת אל הקוטב השני, הקוטב העשוי כולו רכות והכלה עצמית טוטאלית. הפסקתי אז לדחוף את עצמי לעבור דרך פחדים או לפרוץ בכוח מנגונני הגנה פנימיים והתחלתי לגבות ולאשר את עצמי מבפנים בכל מצב.

התחלתי לגלות את היופי והאינטליגנציה המדהימה שבכל דפוס ומנגנון (של הילד הפנימי) בתוכי והתחלתי ללמד את עצמי מהי רכות עצמית אמיתית.

לתקופה מסויימת האמנתי שהדרך החדשה שגיליתי טובה יותר מהדרך הקודמת שגיליתי, ואפילו גיניתי את הדרך הקודמת במובן מסויים. אבל משהו עמוק בתוכי ידע ששום דרך שעברתי לא הייתה "סתם" ושלכל מה שלמדתי ועברתי ואספתי במסעי יש חשיבות גדולה עבור השלמות הפנימית שלי.

הרגשתי שאני אוסף את כל חלקי הפאזל האבוד של נשמתי ולומד מחדש להשתמש בכל האיברים והיכולות שאבדו לי אי שם בעבר. התחלתי למפות את השלבים שעברתי מתוך הבנה שלכל איכות מעצמי שאספתי בדרך יש מקום רלוונטי ומועיל בתוכי.

גיליתי בתוכי את האפשרות לנוע גם מתוך המהות הזכרית הבריאה ולהוביל את עצמי באומץ דרך הפחד אל מימוש הרצון העמוק של הלב, וגם מתוך המהות הנקבית הבריאה ולהכיל את עצמי בכל מצב, כולל גם לאפשר לעצמי להגן על עצמי ולפעול מתוך פחד, מבלי לדרוש מעצמי להשתנות או להוכיח דבר.

בסופו של דבר למדתי, ואני עדיין ממשיך ללמוד ששתי האיכויות המופלאות האלה שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו אינן באמת נפרדות האחת מהשניה, ושאין באמת שום סתירה ביניהן אלא שהן מהות אחת שלמה.

בדיוק כפי שגם הידיים וגם הרגליים חשובות ושימושיות לחלוטין ולא צריך לבחור ביניהן אלא פשוט ללמוד להשתמש בהן בו זמנית, כך גם מבחינה פנימית ניתן ללמוד להשתמש בו זמנית בכל היכולות והאיכויות. למדתי לכבד את כל שלבי הדרך שעברתי, ואת כל המתנות המופלאות שאספתי לאורכה.

רק הריקוד של האהבה נשאר

למדתי לאהוב את עצמי בדיוק באותה המידה גם כשאני עובר דרך הפחד וגם כשאני פועל מתוכו. למדתי ששתי האופציות (הזכרית והנקבית) עשויות להיות נכונות וחכמות לחלוטין ובאותה המידה, בתזמונים שונים ובסיטואציות שונות בחיים, ולפעמים אף בו זמנית ללא שום סתירה. למדתי שזה אפשרי להכיל את עצמי לחלוטין מתוך רכות גדולה תוך כדי הנהגה עצמית וביטוי עצמי אותנטי.

היופי בכך הוא שזה מאפשר טווח תנועה וחופש רחבים יותר. עכשיו, בניגוד לפעם, אני לא מוכרח (מכריח את עצמי) יותר לעבור דרך הפחד בכל מצב אלא יכול גם לפעמים להקשיב לחוכמה שבו ולאפשר לו להגן עליי.

מצד שני, היום אני גם לא חייב תמיד לפעול מתוך הפחד ויכול לפעמים גם לעבור דרכו, או במילים אחרות ללכת איתו יד ביד, מתוך עוצמה פנימית – בהתאם לחוכמה של הרגע.

למעשה, אפשר לומר שהרחבתי את היכולת שלי להגיב למציאות על פי הצורך של הרגע, מה שמשחרר אותי להקשיב ולהרגיש מה הכי מדוייק ונכון לי ומתי, בכל רגע מחדש, במקום לפעול בצורה אוטומטית ומכנית מתוך קונספט נוקשה של "איך אמורים להיות".

הנקודה החשובה היא שיש תזמון נכון לכל דבר ושהקשבה אמיתית לליבנו תוכל להנחות אותנו בזמן אמת. לכל רגע יש את הצרכים הספציפיים שלו, ושכשלא נתפסים לאף אחד מן הקונספטים של "איך אמורים להיות" אפשר סוף סוף להסתנכרן עם התנועה הספונטאנית של החיים ולנוע איתה בהרמוניה.

החיים הם תנועה תמידית ובלתי פוסקת של צמיחה ושינוי, ובכל רגע אני (בדיוק כמו כולם) מתחיל שוב מחדש מהמקום בו אינני יודע מהי הדרך הנכונה (משום שכל רגע הוא חדש לחלוטין ומעולם עוד לא הייתי בו קודם) ולכן פתוח להקשיב וללמוד, כך שכל רגע הוא התחלה חדשה.

היום אני כבר יודע שאין לתנועת הצמיחה והגדילה של החיים "יעד סופי" ואני גם ממש לא מחפש כזה דבר יותר, אבל פעם, כשרציתי למות, חיפשתי להגיע ל"הארה" כי רציתי שכך בעצם הכל כבר יגמר, לכן החיפוש שלי אחרי "הארה" היה בעצם צורה נוספת של ניסיון התאבדות איטי.

החיים עבורי, כפי שאני תופס זאת היום, הם גילוי אחד גדול ואינסופי, ועבורי תהליך הגילוי התמידי הזה הוא למעשה הריקוד המופלא של החיים והוא כל הכיף! ריקוד שאין לו יעד סופי, ריקוד שאין לו דרך אחת נכונה, ריקוד שהוא גילוי אינסופי מתמשך, ריקוד אשר צעדיו נלמדים בכל רגע מחדש מתוך ההקשבה ללב.

ומה היום?

היום אני (כמה מפתיע) עדיין בן אדם, עדיין מתבלבל, עדיין מועד לא מעט בצעדי הריקוד שלי עם החיים, עדיין מפספס ומחליק באופן מגושם מידי פעם, ועדיין מאחר לפעמים לנוע יחד עם החיים בריקוד המופלא הזה.

היום, כמו תמיד, אני עדיין לומד, עדיין צומח וגדל, עדיין בדיוק באותו צעד ראשון של הקשבה ללב אבל לשימחתי "הצעד הראשון הוא הצעד היחיד" כפי שאמר ז'ידו קרישנמורטי.

לכן, במובן הזה אפשר לומר שאני עדיין בדיוק אותו המקום (צומח ולומד), רק שהיום, בשונה מפעם, אני כבר לא מחפש יותר להגיע אל סוף המסע, להגיע לאיזה "הארה", לסיים כבר את גלגל החיים האלה או להעלם כבר אל תוך איזו דממה "רוחנית" סופנית 🙂

משום שהיום סוף סוף, גם אם עדיין קשה ומפחיד ומאתגר לי לא מעט, למדתי איך לצמוח מתוך כל אלה ולכן למדתי שאפשר אפילו להנות מהריקוד 🙂

עם השנים יצרתי ופיתחתי גישה מקיפה ומובנת המכילה בתוכה את כל הידע, התובנות והכלים שאספתי ופיתחתי בעצמי לאורך הדרך, קראתי לה ״להקשיב ללב״ ואותה אני מלמד מאז.

מאז 2012, מתוך מסע החיים הארוך והעמוק שעברתי בעצמי, התחלתי ללמד את הגישה שלי, להדריך, ללוות ולתמוך גם באנשים אחרים במסע החיים שלהם.