מכירים את האמונה שאומרת שקורבנות זה רע, חוסם, תוקע ומיותר וש״זה כבר לא משרת אותי יותר״? אז הנה זווית חדשה, מלאת אהבה ומשחררת על טבעה האמיתי של הקורבנות:

זה סיפור מאוד נפוץ ומוכר שרובנו מספרים לעצמנו – שאנחנו לא רוצים את מה שיש, שאנחנו לא רוצים את המצב הנוכחי שלנו, ושהוא "כבר לא משרת אותנו יותר" – אבל מהו המסר התת מודע של הסיפור הזה?

המסר התת מודע שאנחנו מתחזקים כשאנחנו מספרים את זה הוא למעשה, באופן פרדוקסלי, שאנחנו קורבנות;

קורבנות של דפוס הקורבנות עצמו (שאנחנו מספרים שהוא כבר לא משרת אותנו יותר אבל עדיין כאן משום מה.. מעניין למה..).

אז למה אנחנו מספרים לעצמנו ש״הקורבנות לא משרתת אותי יותר?״. הריי זה בעצמו דפוס נוסף של קורבנות. ואיך הדפוס הזה משרת אותנו? בעזרתו אנחנו ממשיכים לתחזק את תחושת הקורבנות שלנו. כך אנחנו קורבנות של דפוס הקורבנות עצמו. גאוני לא? אז למה אנחנו כל כך רוצים להיות קורבנות? האם זאת טעות? האם זה מיותר? האם זה טיפשי? ממש לא. ההפך הוא הנכון.

להקשיב לחוכמה שמתוכה נוצרה הקורבנות

אם שמים לב למה שקורה כאן אז רואים שכל המערכת שלנו כולה מגוייסת על מנת לתחזק באופן תת מודע את דפוס הקורבנות. אפילו הניסיון כביכול לשחרר אותו הוא רק עוד מאותו הדבר בדיוק. אם מביטים אפילו עוד יותר לעומק מתחילים לראות שהמערכת לא עושה את זה סתם, יש כאן חוכמה מאוד עמוקה. אם המערכת התת מודעת שלנו עושה את זה אז יש לה סיבה מאוד טובה ומאוד חכמה ואוהבת לעשות את זה.

כשמבינים את זה אז מתעורר הרצון להקשיב לליבו של דפוס הקורבנות, להבין אותו לעומק, והדרך הטובה ביותר היא פשוט לאפשר לו לעשות את מה שהוא עושה ללא שום הפרעה מצידנו, זאת אומרת לאשר לו להמשיך בדיוק כפי שהוא תוך כדי הקשבה מודעת ומעקב אחר תנועתו. אז הוא מתחיל לגלות ולחשוף בפנינו את סודותיו, את החוכמה שמתוכה הוא נוצר ושמשרתת אותנו באהבה אינסופית.

אז מתחילים לגלות את ההגיון הפנימי של הדפוס, את ההגיון האלוהי שמניע אותו. ומתוך נקודת המבט הזאת הכל משתנה מעצמו. אנחנו כבר לא רואים יותר ״דפוס קורבנות״ אלא רואים רק את האינטיליגנציה האלוהית, ההורה הגדול, בפעולה. כל מה שאנחנו רואים זאת תנועה של אהבה אינסופית שדואגת לנו דרך הדפוס הזה, מזינה אותנו, מנחמת אותנו, מחבקת ועוטפת אותנו באהבה אינסופית.

קורבנות היא בעצם סוג של ״אינקובטור״

הקורבנות היא הדרך התת מודעת שלנו להתחבר עם תחושה שאבדה לנו, שהייתה חסרה לנו, בילדות המוקדמת. היא הדרך שלנו לענות על צורך בסיסי והכרחי לקיום שלנו – הצורך בהורה, הצורך לדעת שאנחנו לא לבד, שיש מי שאחראי כאן. כי ע״י שאנחנו מספרים שאנחנו לא אחראים למצב, אנחנו בעצם מספרים שיש מישהו אחר, גדול וחזק, שאחראי למצב. וגם אם הוא ״רע״ כלפינו, עדיין אנחנו מרגישים שלפחות אנחנו לא לבד, יש הורה גדול.

והקורבנות עונה לנו באופן תת מודע גם על הצורך בחופש ושיחרור שליטה, כי רק כשיש מישהו אחר וגדול שאחראי למצב שלנו ומחזיק את כאן את הכל, רק אז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות, לנוח, לשחרר. לכן, דרך סיפור הקורבנות אנחנו למעשה מעניקים לעצמנו רשות להרפות, לשחרר, לנוח, ולחוש חופש מ״העול״ של האחריות על החיים שלנו.

למעשה, קורבנות היא הדרך שלנו לבקש מהחיים שיתנו לנו עוד רגע להיות ילדים. ולמה אנחנו מבקשים לחוות את עצמנו כילדים? משום שכילדים לא באמת קיבלנו אפשרות אמיתית או מקום להיות ילדים.

בכל מיני צורות דרשו מאיתנו להתבגר מוקדם מידי, לא נתנו לנו את הזמן שהיינו צריכים על מנת להבשיל, ניסו לקטוף אותנו מוקדם מידי מהעץ וכך נשארנו ״בוסר״ ולא הצלחנו להבשיל (להתבגר).

ולכן, בדיוק בגלל זה, הופעלה האינטליגנציה האלוהית שבתוכנו ויצרה את דפוס הקורבנות המשמש אותנו כמעיין ״אינקובטור״ המאפשר לנו להשלים את ההבשלה שלנו, את הילדות שלנו, על מנת שנוכל לגדול ולהתפתח כראוי ולהבשיל לכדי אדם מבוגר ואפילו להפוך להורה בעצמנו.

מה קורה כאשר מפריעים לאינטליגנציה של דפוס הקורבנות?

מה קורה אם אנחנו לא מאפשרים לקורבנות להשלים את הפעולה שלה? מה קורה אם אנחנו נלחמים בקורבנות ומנסים להעלים אותה? מה קורה אם אנחנו לא מאפשרים לקורבנות להשלים את הפעולה שלה?

מה שקורה זה פשוט שאנחנו חוסמים לעצמנו את ההזנה ולא מאפשרים לעצמנו להתבגר ולהבשיל באמת. משום כך אנחנו נשארים באותו המצב, נשארים ילדים, ולכן באופן טבעי ממשיכים להעניק לעצמנו את תחושת הקורבנות באהבה גדולה על מנת להמשיך ולנסות לסיים את הילדות, להבשיל ולהתבגר בעזרתה האוהבת.

איך מגיעה הקורבנות לסופה?

אך רק כאשר אנחנו מאשרים לה להשאר לנצח נצחים. זאת אומרת – אך ורק כאשר אנחנו מפסיקים להפריע לה לעשות עבודתה ולהעניק לנו את המתנה שהיא באה לתת לנו. אך ורק כאשר אנחנו מרשים לעצמנו לקבל דרכה את התחושה שהיתה חסרה לנו – התחושה שאנחנו ילדים.

כי רק מי שבאמת מרשה לעצמו להיות ילד – מתבגר. מי שמנסה לגרום לעצמו להתבגר בכוח רק תוקע את עצמו עוד בילדות. והרי זה בדיוק מה שעשו לו הוריו כאשר היה ילד, הם דרשו ממנו להתבגר טרם זמנו ולכן הוא נתקע בילדות – בדיוק כמו פרי שנקטף מהעץ טרם הבשלתו.

לכן, אם אדם מבקש להשתחרר מהקורבנות (הילדות) מה שעליו לעשות זה להסכים להשאר בה לנצח. לתת לה, זאת אומרת לעצמו, אישור או לגיטימציה מלאה להיות בדיוק כפי שהוא. האישור הזה הוא למעשה אהבה ללא תנאים, והאהבה הזאת היא למעשה הנוכחות של ההורה הפנימי, ההורה האלוהי.

נוכחות האהבה חסרת התנאים (ההורה האלוהי) עוטפת ומזינה את הילד שחי בתוכנו, הילד הפנימי שאנחנו, וכמו מחברת אותו מחדש אל העץ המזין אותו (אל ההורה). ההזנה הזאת מאפשרת לו לצמוח, להתפתח, לגדול, להשלים את הילדות ולהפוך כך באופן טבעי וחסר מאמץ לאדם בוגר, ואף להורה אמיתי בעצמו.

צורת הסתכלות חדשה

צורת ההסתכלות החדשה והמהפכנית הזאת על דפוס הקורבנות היא רק דוגמה אחת לאופן שבו מביטה גישת ״להקשיב ללב״ על דפוסי התודעה האנושית.

הגישה משחררת מהצורך להאבק בעצמנו, בדפוסי האישיות, הרגש והחשיבה, ע״י שהיא מלמדת להביט באופן חדש ומלא חמלה על עצמנו, ומסייעת לנו להבין את ההגיון העמוק, מלא החוכמה והאהבה המפעיל את כל דפוסי התודעה האנושית.

הגישה מסייעת להפוך מודעים לאינטיליגנציה האלוהית השוכנת בבסיס כל הדפוסים, לבוא איתה במגע אמיתי וישיר, ומתוך כך לאפשר ריפוי ושיחרור עמוק וחסר מאמץ בכל תחום ומימד בחיינו.