פעם, באחת מהסדנאות הקבוצתיות שהנחתי, בשלב מסויים בתהליך שעשיתי עם אחד המשתתפים הוא אמר שהוא זקוק לחיבוק אוהב, פשוט חיבוק אוהב ולא מיני, מאישה. שאלתי אותו ״האם יש מישהי מסויימת בקבוצה שאתה רוצה לבקש ממנה?״ (וזה כמובן לא אומר שהיא צריכה להסכים אלא רק שהוא רוצה לבקש).

הוא הסתכל מסביב ובחן את המרחב ואז הצביע על מישהי אחת, ואז על עוד אחת ועוד אחת, ואז הסתכל על מישהי אחרת ואמר ״בעצם נראה לי שאבחר לבקש ממנה, בגלל שנראה שאיתה זה יהיה הכי מאתגר..״

עצרתי אותו באותו רגע ושאלתי בסקרנות:

״שמת לב מה אתה עושה? יש פה במרחב כמה נשים שממש רוצות לתת לך חיבוק אוהב אם רק תבקש מהן, זה יהיה ממש קל למלא את הצורך שלך ואתה יודע את זה. אבל אתה בוחר לא לבקש מהן אלא הולך דווקא לזאת שאיתה יהיה לך הכי מאתגר או שאולי היא תסרב. האם אתה מודע לזה?״

״למה בעצם שלא תתן את זה לעצמך בקלות? לא אתה בוחר להקשות על מילוי הצורך שלך כאשר יש מענה זמין וקל? האם אתה שם לב לאמונה הלא מודעת שמניעה אותך לבחור בדרך הזאת?״

״האם יכול להיות למשל שיש לך אמונה כלשהי שאומרת שאתה צריך לעבוד קשה בשביל להיות ראוי לקבל את זה, כאילו שאתה צריך להוכיח משהו, לעמוד באיזה מבחן ורק אז תהיה ראוי לקבל מענה לצורך שלך?״

הוא עצר רגע, מופתע ממה ששאלתי, ואז אמר:

״לא חשבתי על זה עד היום באמת… באמת מוזר… אני קולט עכשיו שאני עושה את זה גם בעוד מקומות בחיים שלי, כל כך רוצה משהו ומתלונן

שזה לא קורה, אבל במקום פשוט לתת לי אותו בקלות אני בוחר דווקא להקשות על עצמי, או ללכת לאיפה שאי אפשר בעצם לקבל מענה..״

אני קורא להתנהלות הלא מודעת הזאת: ״האמא של הדפוסים״

זה דפוס מסויים או תבנית מסויימת קבועה שאני רואה שחוזרת על עצמה אצל כל מי שאני פוגש. זאת בעצם תבנית הגנה (גאונית ומלאת אהבה) שמתלבשת על כל צורך שלנו שחווינו פגיעה סביבו (לרוב בילדות).

אפשר בפשטות לתאר את הדפוס הזה כך:

אני נורא רוצה מילוי כלשהו לצורך שלי ש״משום מה״ כל הזמן מרגיש שלא מקבל מענה. ובין אם זה במודע או לא, אני מאשים אנשים סביבי ודורש מהם שיענו לי על הצורך, אבל – בעצם, באופן תת מודע, אני כל הזמן מונע מעצמי לקבל את המענה לצורך הזה.

הנה למשל דוגמה שאני רואה הרבה בקבוצות שאני מנחה:

מישהו טוען שהוא נורא רוצה להרגיש שבאמת יש לו מקום בקבוצה, והוא כל הזמן כועס על כך שזה לא קורה ומאשים אחרים שהם לוקחים את כל המקום או אותי שאני לא נותן לו, ודורש מכולם בכל מיני צורות שיתנו לו מקום.

אבל ברגע שהוא באמת מקבל מקום אז הוא מוותר עליו, מעביר אותו הלאה למישהו אחר, אומר ש״פתאום בעצם אין לו שום דבר חשוב להגיד״ או עושה משהו אחר, פנימי או חיצוני, על מנת לא לאפשר לעצמו להרגיש שבאמת יש לו מקום בקבוצה.

זה בעצם כמו גז וברקס, כמו למשוך ולדחוף, כמו לאכול ולפלוט, בו זמנית.

וזה לא משנה באיזה צורך מדובר – בין אם זה צורך בהקשבה, הכלה, קירבה, ביטוי, ביטחון, ניראות, מקום, הבנה או כל צורך אחר – כאשר אדם חווה פגיעה כלשהי סביב הצורך הזה (לרוב כילד) הוא יבנה סביבו דפוס ההגנה, דפוס שיגן מהכאב.

ולמה בעצם למרות שאנחנו טוענים שאנחנו כל כך רוצים בכך, אנחנו מונעים מעצמנו לקבל מענה לצרכים שלנו? לרוב זה בגלל הפחד לאבד את זה שוב, זאת אומרת – אם לא אתן לעצמי לקבל את זה מלכתחילה אז לא תהיה סכנה שיקחו ממני את זה, או שזה יגמר, ואז אחווה כאב נורא.

זה יושב על טראומות, אנחנו מפחדים לפגוש כאב עצום שעצור בתוכנו ושהגוף שלנו זוכר, אנחנו מפחדים שזה שוב יקרה.

למשל, אם כילד כמעט ולא חוויתי קירבה רגשית אמיתית עם ההורים שלי ורוב הזמן הם נטשו אותי רגשית אז נוצרה טראומה מתמשכת אצלי, ואז בשלב מסויים לקחתי החלטה עמוקה שאני לא אתן לאף אחד שוב לנטוש ולהכאיב לי כך, ואז נוצרה מערכת הגנה, האמא של הדפוסים.

ואיך אמנע מעצמי לחוות שוב נטישה רגשית? אני פשוט לא אתן לעצמי להתקרב שוב לאף אחד, ואם לא תהיה קירבה אז גם לא תוכל להיות שוב נטישה. פשוט.

ואז, כמבוגר, אני אסתובב עם מחסור גדול בקירבה רגשית, ואני אאשים אחרים בכך שהם מפחדים להתקרב, או בכך שהם מתעלמים ממני, ואני אדרוש מהם בכל מיני צורות להיות איתי, אבל בגלל ההחלטה העמוקה והתת מודעת שלקחתי עוד כילד אני לעולם לא באמת אתן להם להתקרב.

אז מה עושים עם זה?

קארל יונג אמר: ״עד שלא תהפוך את תת המודע שלך מודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה ׳גורל׳״.

ובאמת, השלב הראשון הוא להפוך לגמרי מודעים לאמת הזאת על עצמנו, אבל לא רק בתאוריה אלא ממש להתחיל להכיר בפועל את כל הדרכים המעשיות התת מודעות שבהן אנחנו מונעים מעצמנו לקבל מענה לצרכים שלנו.

אחרי שמכירים את הדפוסים שלנו והופכים מודעים להם בניואנסים הכי קטנים בזמן אמת, בשלב הבא אפשר להתחיל לנסות לעשות משהו שונה בזמן אמת. זאת אומרת פשוט לעצור כשהדפוס מופעל ולבחור במודע לנסות משהו חדש שלא חוסם מענה לצורך.

אחרי שעושים את זה שוב ושוב וחווים חוויה מתקנת וטובה של מענה לצרכים שלנו (מה שקורה למשל בקבוצות שאני מנחה), משהו בגוף ובתודעה מתחיל לאט לאט להאמין שזה אמיתי.

מה שקורה אז הוא שמתחיל ממש להיווצר זיכרון גופני ונפשי חדש, דפוס חדש מתחיל להיווצר במוח, עד שזה הופך מחדש לטבעי עבורנו. והשינוי הפנימי הזה מחלחל לאט לאט ומשנה את האישיות, ובהתאם משנה לעומק גם את כל חוויית החיים שלנו.