״בני זוג לעולם לא צריכים להיות המטפלים או ההורים האחד של השניה!״ האם זאת האמת?
אני רוצה לשתף אתכם פה בראיה השונה שלי לגבי הנושא הזה, במיוחד בעת המאתגרת הזאת של ימי הקורונה, שבה הרבה מאיתנו זקוקים לאקסטרה תמיכה.
אבל קודם כל, כדי למנוע מראש חוסר הבנה, אתחיל מכך שבראייה שלי אין לעולם להסכים לשום צורה של פגיעה בנו מצד בני הזוג, או פגיעה שלנו בהם. אנחנו (וגם בני הזוג שלנו) ראויים אך ורק לאהבה אמיתית, אני רוצה שזה יהיה מאוד מובן וברור שזוהי העמדה שלי.
ועכשיו, לאחר שאמרתי את זה, ובדיוק בגלל שאני חושב שאנחנו כולנו ראויים אך ורק לאהבה אמיתית, אני רוצה לומר שלפעמים, במקרים מסויימים, זה כן מאוד נכון בעיני שבני הזוג יקחו תפקידים שונים (כמו אבא ואמא ומטפל וכו) בתוך היחסים – אבל:
רק כל עוד זה לא משרת פגיעה כלשהי בהם או בבני הזוג שלהם. או במילים אחרות: כל עוד זה משרת את האהבה והצמיחה והריפוי בקשר.
לדעתי אין שום רע בכך, למשל, אם לפעמים ברגעים מסויימים כאשר בת הזוג שלי נזרקת למקום ילדי פצוע בתוכה (כמו למשל חרדה, פחד, היסטריה, ייאוש וכו׳) שאהיה שם באותו הרגע איתה מתוך עמדה של אבא בריא ואוהב.
זאת אומרת שאהיה נוכח איתה לגמרי ושאחזיק לה מרחב אוהב בו תוכל להרגיש בטוחה ומוגנת ולזכור שהכל בסדר וכו׳. אין בזה שום דבר רע לדעתי ואף להפך, זה ממש ממש בריא שאדע לעשות את זה בשבילה (כמו גם בשבילי) כאשר היא צריכה את זה.
באותה המידה אין שום דבר רע אם בת הזוג שלי יכולה לפעמים כאשר אני קורס לאיזה חלק ילדי פצוע (שוב, כמו למשל חרדה, פחד, היסטריה, ייאוש וכו׳) ואז היא יכולה להיות שם איתי מתוך עמדה של אמא בריאה, לחבק ולאהוב ולעטוף ברוך וחמלה ולתת תחושת מוגנות ונוכחות אוהבת. לא רק שזה לא רע בעיני אלא שזה ממש מבורך ומרפא עבור שנינו.
וכל זאת כאמור תמיד (מדגיש שוב!) בתנאי שאין פה שום פגיעה האחד בשני, שאז כאמור, כמו שהדגשתי ומדגיש שוב, יש באמת צורך אמיתי לשים גבול ברור לפגיעה ולא לאפשר אותה בשום אופן. ושהריי – גם זה נקרא: להיות אמא או אבא בריאים ואוהבים האחד לשני.
אז שימו לב מה אני אומר: גם כשאנחנו שמים גבול ברור לפגיעה כלפינו (לא מתוך מקום ששונא את האחר אלא מתוך מקום שאוהב אותנו), גם אז אנחנו עומדים מול בני הזוג שלנו מתוך עמדה בוגרת כלפי הילד או הילדה הפצועים שבתוכם.
גם אז אנחנו בעצם האמא או האבא הבריאים שלהם, אלה שמדגימים להם שאנחנו ראויים אך ורק לאהבה בלבד – ושלכן – גם הם ראויים באותה המידה לאהבה בלבד. באופן הזה אנחנו בעצם מלמדים אותם, דרך דוגמא אישית, איך נראים יחסים בריאים. וזה מרפא באותה המידה וחשוב באותה המידה כמובן.
ובכל מיקרה, בכל פעם שאנחנו פועלים ומגיבים לבני הזוג שלנו מתוך המקום הבוגר והבריא שלנו – אנחנו באותו הרגע פועלים ומגיבים מתוך העמדה של האמא או האבא הבריאים שבנו. ולהבנתי אין בזה שום רע, להפך, זה חשוב ומרפא.
ואוסיף ואומר גם שאם לפעמים צריך אז באותה הרוח אפשר גם להיות הסבתא\הסבא והדוד\ה ואף המטפל\ת האחד של השני (מלשון אלה שיודעים להחזיק מרחב אוהב ומרפא האחד לשני), מה זה משנה בכלל? כל עוד זה לא משרת פגיעה אלא משרת אהבה וריפוי וצמיחה אז למה לא?
נראה לי שחשוב לא להתבלבל פה, זאת אומרת – פחות להצמד לדוגמות ותבניות מחשבתיות נוקשות של ״נכון ולא נכון״ ויותר להצמד למהות שהיא: לא לאפשר את מה שפוגע ופוצע וכן לאפשר את מה שאוהב ומרפא ומצמיח.
וכל זה מתוך הבנה ברורה שמה ש״נכון״ תמיד תלויי במצב, במיקרה, בסיטואציה, באדם, בתיזמון, ולכן עשוי גם להשתנות בהתאם לכל אלה. ושרק הקשבה אמיתית ללב תדע לומר ולאפשר לנו להבדיל בין המקרים.
זאת אומרת, במקום לשאות את עצמנו: ״האם זה נכון שבני זוג יהיו ההורים\המטפלים האחד של השניה?״ – אני מציע לשאול: ״מה הכי ישרת ברגע זה, עם האדם הזה, במצב הזה, את האהבה והריפוי והצמיחה?״.
זוהי הראייה שלי בנושא הזה ואני אני מקווה שהצלחתי לתרום לכם פה במאמר הזה משהו שיועיל לכם, משהו שיעצים את האהבה, הריפוי והצמיחה במערכות היחסים (הפנימיות והחיצוניות) שלכם. אמן 
(** וחשוב לי לציין שאם יש לכם גישה אחרת והיא עובדת לכם זה מצויין ונהדר בעיני כמובן וכאמור, בעיניי, יש מקום להרבה גישות במקביל כאשר כל גישה מתאימה כמובן במקרים שונים ולאנשים שונים וכו׳)
תגובה אחת בנושא האם נכון שבני זוג יהיו המטפלים\ההורים האחד של השניה?