הפחד מקירבה.. הפחד להיראות באמת ע״י אדם אחר בשלמותך, הפחד הוא שאי אפשר לאהוב אותך, לא את כולך, אולי חלקים נבחרים בך כן אפשר אבל לא את כולך, לא את החלקים ההם, אלה שאף אחד כמעט לא יודע עליהם.
אלה שאתה דואג להסתיר טוב טוב מכולם, אלה שאתה מתבייש בהם עד מעמקי ליבך, אלה שאתה לא מאמין בשום אופן שאפשר לאהוב, כי אתה בעצמך לא אוהב אותם, לא אוהב אותך, לא במקומות האלה.
הפחד מקירבה הוא הפחד מנטישה, והריי אם לא תתקרב גם לא יתרחקו ממך, לא ינטשו אותך. כדי לא להנטש אתה לא באמת מתקרב, או מתקרב ואז מתרחק ואז מתקרב שוב ומתרחק שוב, אבל רק עד לאותה נקודה של גבול ולא מעבר, אף פעם לא מעבר.
כי מעבר לנקודה הזאת אין שליטה על מה שיקרה, ולאבד שליטה, להשאר לא מוגן, זה הרי הפחד הגדול מכולם, זה הריי הפחד מן המוות.
הפחד מקירבה הוא הפחד למות, כי קירבה זה למות, בקירבה ההסתרות לא יכולות לשרוד, אין קירות, גם לא קירות שקופים, גם לא מזכוכית, ממש מגע מלא של הכל עם הכל, גם עם מה שבך שאתה לא מאמין שבכלל אפשר לאהוב.
וכמה כאב, כמה עצב, כל כך עמוק, ייאוש, אבל, ובעיקר בדידות, בדידות אינסופית, כאב אינסופי.. כמו להיות לכוד על אי בודד, או כלוא במגדל, או עמוק מתחת לאדמה באיזה מרתף.. לעולם לא להיות יכול לצאת.. רואה ובלתי נראה..
רוצה ומפחד פחד מוות להושיט את היד, לגעת, מפחד למות, מפחד שהלב לא יעמוד בכאב, בנטישה, בעוד אכזבה, מפחד לגלות שאולי זה נכון, שאי אפשר לאהוב אותך, אולי חלקים נבחרים כן, אבל לא את כולך בשלמותך, לא את כל מה שאתה..
וכדי לא לאבד את התקווה שיום אחד תהיה לך כזאת קירבה, כזאת אהבה, אתה מעדיף להימנע.. כדי לא לאבד את הסיכוי האחרון שיום אחד תהיה לך כזאת קירבה, אתה עושה את כל מה שאתה יכול כדי לא לאפשר אותה.. מוזר ככל שזה נשמע…
עמוק בפנים אתה שואל שוב ושוב ושוב, האם אפשר לאהוב אותי? האם אפשר לאהוב את כולי? האם גם את כל אותם מקומות חשוכים, מכוערים, מגעילים, מסכנים, טמאים, מצורעים, נגועים? האם יש אהבה? האם יש אהבה כזאת בעולם? האם זה אפשרי לחוות אותה ביחד עם עוד אדם?
האם אי פעם אעיז להראות את כולי, לחשוף את ליבי, על כל אינסוף היופי ואינסוף הכיעור, במאה אחוז פגיעות, לאפשר לאדם אחר להחזיק אותו בכף ידו הפתוחה, לבטוח בו באמת ובתמים, להתמסר לחלוטין לאהבה, למות בה ולהיוולד מתוכה?
לפני כך וכך זמן, בזמן שליוויתי נשמה מופלאה אל תוך עצמה, היא פתחה בפני את כולה, את הפצע ואת הכאב העמוק ביותר, ואיפשרה לי לצעוד יחד איתה אל תוך קודש הקודשים שלה.. אל המקום העדין והפגיע מכל.
רגלי רעדו, עצרתי את נשימתי כדי לא לזוז אפילו מילימטר, דממה, רק לא לפגוע בדבר בטעות, לא למעוד, נוכחות מלאה, הקשבה שלמה, כול כולי הודיה… קיבלתי מתנה.. את המתנה המופלאה ביותר…
קיבלתי את מה שבשבילו כולנו כאן.. קירבה אמיתית, בקודש הקודשים של הנשמה, במקדש של הלב, בחדר העמוק ביותר..
וחשבתי לעצמי – אלוהים, עכשיו אני מחזיק כאן את ליבה החי והחשוף והפגיע בכף ידי הפתוחה, עכשיו היא מלמדת אותי איך עושים את זה, ושזה בכלל אפשרי… אין לי מילים..
מעולם לא זכיתי לפגוש עמוק כל כך אדם אחר, כל כך קרוב, כל כך חשוף, כל כך פגיע, כל כך בשלמות… מעולם לא זכיתי לחסד כזה עד עכשיו…
ובמקום שהיא חשבה ששם הכיעור המוחלט שלה, אני ראיתי את היופי היפה מכל… את האור המושלם.. את נישמתה.. את החסד עצמו.. ואולי הרגע הזה היה הרגע היפה ביותר בחיי…
ועכשיו גם אני מבקש, עכשיו תורי, להעניק את ליבי, להעניק את כולי, עם אדם אחר, שישאר איתי…
** את הטקסט הזה כתבתי לפני 5 שנים. כשנה לאחר מכן פגשתי את צופי, והגשמתי (וממשיך להגשים) איתה את הבקשה הזאת של ליבי. **
